האמת שאבדה

חלק מהשקרים הנוגעים להיסטוריה של האיחוד הסובייטי [ברה"מ]

מאת: מריו סוסה

(תרגום מאנגלית של אנג'לו איידן)

 

 

(From Hitler to Hearst, from Conquest to Solzhenitsyn)

 

בעולם שאנו חיים בו, מי יכול להימנע מלשמוע את הסיפורים הנוראיים על חשדות סביב ההרג והרציחות במחנות העבודה של הגולג באיחוד הסובייטי? מי מאתנו יכול להתחמק מהסיפורים על מיליונים שרעבו עד מוות ועל מיליונים של מתנגדים פוליטיים שכביכול חוסלו באיחוד הסובייטי? בעולם הקפיטליסטי, סיפורים אלה מסופרים שוב ושוב בספרים, בעיתונים, ברדיו ובטלביזיה, בסרטים, ותוך 50 השנים האחרונות המספר האגדי של מיליוני הקורבנות של הסוציאליזם הלך וגדל במהירות מסחררת.

 

אבל מאיפה, למעשה, סיפורים אלה ומספרים אלה נובעים? מה עומד מאחורי כל זה?

 

ושאלה נוספת: מה היא האמת בסיפורים האלה? ואיזה מידע נמצא בארכיוניים של האיחוד הסובייטי, שהיו סודיים בעבר, שבסוף נפתחו לרווחה לטובת המחקר ההיסטורי ע"י גורבצ'וב ב-1989? ממציאי האגדות טענו כל הזמן שכל הסיפורים שלהם על המיליונים שמתו באיחוד הסובייטי של סטלין יקבלו את מלוא הגיבוי ברגע שהארכיבים הסודיים יפתחו. האם הבטחה זו התממשה במציאות? האם הסיפורים שלהם אומתו?

 

תכלית המאמר הזה מתמצא בעצם חשיפת המקור של הסיפורים על "מיליוני המתים עקב רעב וניהול כושל של מחנות העבודה באיחוד הסובייטי של סטלין".

 

המחבר הנוכחי, לאחר שלמד את הדוחות על המחקר שנעשה בארכיונים של האיחוד הסובייטי, מסוגל להגיש מידע בצורת נתונים מוצקים על מספרים האמיתיים של האסירים, על השנים שבילו בכלא ועל המספר האמיתי של אלה שמתו ואלה שנידונו למוות באיחוד הסובייטי של סטלין. האמת היא שונה שוני גמור מהמיתוס שנרקם סביב השקרים של הבורגנות ומשרתיה.

 

המחבר הנוכחי, מריו סוסה הוא חבר במפלגה הקומוניסטית של שוודיה (r)KPML. המאמר פורסם בעיתון של המפלגה הקומוניסטית Proletδren [פרולטריון] באפריל1998.

 

יש קשר ישיר והיסטורי העובר מהיטלר להרסט, לקונקווסט ולסולג'ניצין. ב-1933, התרחשו בגרמניה שינויים פוליטיים אשר עתידים היו להשאיר את אותותיהם בהיסטוריה העולמית למשך העישורים הבאים. ב-30 לינואר היטלר מונה לראש ממשלה וסוג חדש של שלטון, מעורב באלימות ומתעלם מהחוק, החל להתגבש. כדי לחזק ולשפר את תפיסת השלטון מצדם, הנאצים הכריזו על בחירות חדשות ב-5 למרץ תוך כדי שימוש בכל התעמולה האפשרית כדי להבטיח את ניצחונם. ב-27 בפברואר, שבוע לפני הבחירות, הנאצים העלו באש את בית הנבחרים והאשימו את הקומוניסטים  באחריות למעשה. בבחירות שהתקיימו ב-5 למרץ, הנאצים זכו ב-17.3 מיליון קולות וב-288 מנדטים, כ-48% של ציבור הבוחרים (לפני כן, בנובמבר הם זכו ל-11.7 מליון קולות ו-196 מנדטים). ברגע שהמפלגה הקומוניסטית הוחרמה, הנאצים התחילו לרדוף את הסוציאל-דמוקרטיים והתנועה לאיגוד המקצועי, ואז מחנות הריכוז הראשונים החלו להתמלא עם הנשים והגברים השמאלניים האלה. בינתיים הכוח של היטלר בבית הנבחרים המשיך להתעצם בעזרת האגף הימני. ב-24 למרץ, היטלר גרם להעברת חוק בבית המחוקקים אשר העניק לו כוח מוחלט לשלוט במדינה במשך 4 שנים ללא התייעצות בפרלמנט. מאז והלאה החלה הרדיפה הגלויה של היהודים, אשר התחילו להצטופף במחנות ריכוז היכן שהוחזקו זה מכבר גם קומוניסטים וגם סוציאל-דמוקרטיים משמאל. היטלר לחץ קדימה במאמץ להשיג כוח מוחלט תוך כדי התעלמות מהגבלת החימוש והאופי הצבאי של גרמניה [תנאי הסכם הכניעה שגרמניה התחייבה אליהם עקב תבוסתה במלחמת העולם הראשונה]. החימוש של גרמניה התרחש במהירות גדולה. זה היה המצב בזירה הפוליטית הבין-לאומית כאשר המיתוסים המחוברים לסיפורי ההרוגים באיחוד הסובייטי החלו לקבל צורה.

 

·        אוקראינה כחלק מגרמניה.

לצדו של היטלר בצמרת של גרמניה היה גֵבלס [Goebbels], שר התעמולה, האיש שתפקידו היה לטעת בעם הגרמני את החלום הנאצי. זה היה החלום על עם מגזע טהור, החי בגרמניה גדולה יותר, ארץ עם מרחבי lebensraum, מקום רחב לחיות בו. חלק ממדיניות הזאת של "שטחי מחיה מרווחים" כלל שטח ממזרח לגרמניה, שהיה למעשה, הרבה יותר גדול מגרמניה עצמה, ועדיין היה עתיד להיות כבוש ונועד לתהליך של סיפוח לאומה הגרמנית. ב-1925, בספרו Mein Kampf, היטלר כבר הצביע על אוקראינה כחלק חיוני של המרחב המחיה הזה בשביל גרמניה. כך אוקראינה ושטחים נוספים של מזרח אירופה היו מיועדים להשתייך לאומה הגרמנית בכדי לנצל אותם בצורה "מתאימה". לפי התעמולה הנאצית, החרב הנאצית הייתה אמורה לשחרר את השטח הזה כדי לפנות מקום לגזע הגרמני. עם הטכנולוגיה הגרמנית והיוזמה הגרמנית, אוקראינה הייתה נהפכת לשטח גידול תבואה עבור גרמניה. אבל קודם כל הגרמנים היו צריכים לשחרר את אוקראינה מן האוכלוסייה של "יצורים נחותים" אשר, עדיין לפי התעמולה הנאצית, תוכננו לשמש עבדים בעבודות כפייה בבתים גרמניים, בחוות ובשדות – בעצם, בכל מקום בו היו דרושים ע"י הכלכלה הגרמנית.

 

הכיבוש של אוקראינה ושטחים נוספים של האיחוד הסובייטי יכלו להתממש רק דרך מלחמה נגד האיחוד הסובייטי. לכן הנאצים הקדישו במידה ניכרת את מאמציהם להכנת המלחמה נגד האיחוד הסובייטי בעוד מועד. לשם כך המשרד לתעמולה נאצי, עם גובלס בראשו, החל במסע תעמולתי סביב השמדת-עם שבוצע כביכול ע"י הבולשביקים באוקראינה. תעמולה זו תיארה תקופה נוראית של מחסור חמור עד קטסטרופלי בניצוחו של סטלין בחתירה לכפות על האיכרות האוקראינית את המדיניות הסוציאליסטית. יעדיה של התעמולה הנאצית הכלילו את ייצובה של דעת הקהל העולמית לקראת "שחרור" של אוקראינה ע"י החיילים הגרמנים. ברמה העולמית, למרות מאמצים כבירים ולמרות שחלק מן התעמולה הגרמנית הופיעה בעיתונות האנגלית, תעמולה זו סביב "השמדת-העם" המשוערת באוקראינה לא הצליחה באופן מיוחד. היה ברור שהיטלר וגובלס נזקקו לעזרה בהפצת השמועות להשמצת האיחוד הסובייטי. את העזרה הזאת מצאו בארצות הברית של אמריקה.

 

·        וויליאם הרסט – חברו של היטלר

וויליאם רנדולף הרסט היה שמו של מולטי-מיליונר ששאף לעזור לנאצים במלחמתם הפסיכולוגית נגד האיחוד הסובייטי. הרסט היה הבעלים של עיתון מפורסם בארה"ב. הוא היה מוכר כאבא של העיתונות המכונה 'צהובה', עיתונות רודפת סנסציות [מכה גלים ובכך מוכרת יותר עיתונים]. אבא שלו, המיליונר ג'ורג הרסט, היה תעשיין בתחום המכרות, סנטור ובעצמו בעלים של עיתון. וויליאם הרסט החל את הקרירה שלו כעורך ב-1885 כאשר אביו מינה אותו לממונה על העיתון 'הבוחן היומי של סן-פרנסיסקו'        [San Francisco Daily Examiner].

 

זו הייתה גם תחילתה של המעצמה העיתונאית של הרסט, מעצמה שהשפיעה בצורה חזקה על החיים של הצפון-אמריקאים ועל צורת החשיבה הצפון-אמריקאית. אחרי מותו של אביו, וויליאם הרסט מכר את כל המניות של תעשיית המכרות שהוא ירש והחל להשקיע הון בעולם העיתונות. הקניה הראשונה שלו הייתה "עיתון בוקר של ניו-יורק" [New York Morning Journal], עיתון מסורתי שהרסט שינה עד תום לעיתון זול ומרעיש. הוא קנה את הסיפורים בכל מחיר, וכאשר לא היו זוועות ופשעים לדווח, הוא הכריח את העיתונאים שלו והצלמים שלו "לסדר" עניינים. וזה במציאות מה שמאפיין את ה-'עיתונאות הצהובה': שקרים וזוועות "מסודרים" מוגשים כאמת.

 

אותם השקרים של הרסט הם אלה שהפכו אותו למולטי-מיליונר ואישיות מאוד חשובה בעולם העיתונות. בשנת 1935 הוא היה אחד האנשים העשירים בעולם, עם הון המוערך ב-200 מליון דולרים. אחרי שקנה את 'עיתון הבוקר', הרסט המשיך לקנות ולבסס עיתונים יומיים ושבועונים ברחבי ארה"ב. בשנות הארבעים וויליאם הרסט היה בעליהם של 25 עיתונים יומיים, 24 שבועונים, 12 תחנות רדיו, 2 סוכניות עולמיות לשירות שידורים ופרסומים חדשותיים, עסק אחד המספק ידיעות לעשיית סרטים, החברת 'סרט קוסמופוליטי' ועוד הרבה נוספים. ב-1948 הוא קנה את אחד התחנות הטלוויזיה הראשונות של ארה"ב , הBWAL--TV בבולטימור. העיתונים של הרסט מכרו 13 מליון עותקים ליום והיה להם קרוב ל-40 מליון קוראים. כמעט שליש מהאוכלוסייה הבוגרת של ארה"ב קראו את העיתונות של הרסט מדי יום. בנוסף, מיליונים של אנשים ברחבי העולם קיבלו אינפורמציה מן העיתונות של הרסט באמצעות שירותי חדשות שלו, סרטים וסדרה של עיתונים שתורגמו ופורסמו בכמות רחבת ממדים מסביב לעולם. המספרים המובאים למעלה מוכיחים איך האימפריה של הרסט הייתה מסוגלת להשפיע על המדיניות האמריקאית ולאמיתו של דבר אפילו על המדיניות העולמית למשך הרבה שנים –  בנושאים הכוללים התנגדות לכניסת ארה"ב במלחמת העולם השניה לצד האיחוד הסובייטי ותמיכה בציד-המכשפות אנטי-קומוניסטי המק-קארתיסתי של שנות החמישים.

 

ההשקפה של וילאם הרסט הייתה קיצונית בשמרנותה, לאומנית ואנטי-קומוניסטית. הפוליטיקה שהוא דגל בה הייתה זהה לפוליטיקה של הימין הקיצוני. ב-1934 הוא נסע לגרמניה והתקבל ע"י היטלר כאורח וידיד. אחרי מסע זה, העיתונים של הרסט הפכו להיות אפילו יותר ריאקציונריים [מתנגדים פוליטית לכל קדמה חברתית], ותמיד נשאו מאמרים נגד הסוציאליזם, נגד האיחוד הסובייטי ובמיוחד נגד סטלין. הרסט ניסה גם להשתמש בעיתונות שלו לטובת מטרות תעמולתיות נאציות גלויות תוך כדי פרסום סידרת מאמרים של גֵרינג [Goering], יד ימינו של היטלר. בכל אופן, מחאות של קוראים רבים הכריחו אותו למשוך בחזרה עיתונים לאחר ההפצה ולהפסיק את המשך פרסומם של פריטים אלה.

 

אחרי ביקורו אצל היטלר, העיתונים הסנסציוניים של הרסט  היו מלאים בגילויים על מאורעות מזעזעים באיחוד הסובייטי: רציחות, השמדת עם, עבדות, חיי המותרות של השליטים והרעבת העם. כל אלה היוו את החדשות הראשיות כמעט בכל יום. החומר סופק להרסט ע"י הגסטאפו, המשטרה הפוליטית של גרמניה הנאצית. בעמוד הראשון של העיתונים הופיעו לעיתים קרובות קריקטורות ותמונות מזויפות של האיחוד הסובייטי, עם סטלין מתואר כרוצח המחזיק פגיון בידו. אל לנו לשכוח שמאמרים אלה נקראו ע"י כ-40 מליון אנשים בארה"ב ומיליונים אחרים מסביב לעולם.

 

·        המיתוס באשר למחסור חמור באוקראינה.

אחת המערכות התעמולתיות הראשונות של העיתונות של הרסט כנגד האיחוד הסובייטי התמקדה סביב שאלת המיליונים שכביכול מתו כתוצאה של המחסור החמור באוקראינה.

מערכה תעמולתית זו החלה ב-18 לפברואר 1935 עם כותרת בעמוד הראשון של "שיקגו אמריקאי" [Chicago American]: 'שש מליון אנשים מתו מרעב באיחוד הסובייטי'. תוך כדי שימוש בחומר מסופק ע"י גרמניה הנאצית, וויליאם הרסט, רוזן העיתונות ומחבב נאצים, החל לפרסם סיפורים מפוברקים על השמדת עם עליה הוחדר בערמה כי בוצעה בצורה מחושבת ע"י הבולשביקים וכי גרמה למוות מהרעבה של כמה מיליונים באוקראינה. האמת על התרחשויות באיחוד הסובייטי הייתה לגמרי שונה. למעשה מה שקרה באיחוד הסובייטי בתחילת שנות ה-30 היה מאבק מעמדי עצום וחשוב של איכרים עניים וחסרי אדמה אשר התקוממו כנגד בעלי האדמות העשירים, הקולקים, והחלו במאבק למען חקלאות שיתופית (קולקטיביזציה), מאבק להקמת קולחוזים.

 

מאבק מעמדי כביר זה, שבו היו מעורבים בצורה ישירה ולא ישירה כ-120 מיליון איכרים, יצר כמובן חוסר סדירות בתפוקה החקלאית ומחסור של מזון בכמה אזורים. המחסור במזון  החליש את האנשים, דבר אשר בתורו הגדיל את הקטל בקרב נגועים במחלות כמו מגיפות.  מחלות אלה (מגפות) בזמנו, למרבה הצער, היו נפוצות ברחבי העולם. בין 1918  ל-1920 התפשטה מגפה של שפעת ספרדית וגרמה למותם של 20 מליון אנשים בארה"ב ובאירופה, אך אף אחד לא האשים את השלטונות של ארצות אלו ברצח תושביהם. העובדה היא שמול התפרצויות של מגפות דומות הממשלות לא יכלו לעשות מאומה. רק עם פיתוח הפניצילין בזמן מלחמת העולם השניה אפשר היה לעצור ולבודד בצורה יעילה מגפות כאלה. הפניצילין לא היה זמין עד סוף שנות ה-40.

 

תוך כדי שהם מצהירים שמיליונים גססו ממחסור חמור באוקראינה – מחסור שנגרם לכאורה ע"י הקומוניסטים במתכוון – המאמרים העיתונאים של הרסט נכנסו לפרטים גרפיים מזעזעים. העיתונות של הרסט השתמשה בכל האמצעים האפשריים לתת לשקרים שלה צביון של אמת והצליחה להשפיע על דעת הקהל במדינות קפיטליסטיות כך שהיא התהפכה בצורה חדה נגד האיחוד הסובייטי. זה היה המקור של המיתוס המפוברק הענקי הראשון אשר המציא מיליונים של גוססים באיחוד הסובייטי. בגל המחאות נגד המחסור החמור שנגרם לכאורה במתכוון ע"י הקומוניסטים מתוך ידיעות אשר העיתונות המערבית שיחררה לפרסום, אף אחד לא היה מוכן להקשיב להכחשות של האיחוד הסובייטי ולחשיפתם המלאה של השקרים העיתונאים של הרסט – התייחסות זו נמשכה מאז 1934 ועד 1987! במשך יותר מ-50 שנה דורות שלמים של בני אנוש ברחבי העולם גודלו על מצע דיאטטי מבוסס על השמצות אלה בכדי לטפח השקפות שליליות על הסוציאליזם באיחוד הסובייטי.

 

 

·        האימפריה של אמצעי תקשורת ההמונים של הרסט היום, ב-1998.

ויליאם הרסט נפטר ב1951 בביתו בברלי הילס, קליפורניה. הרסט השאיר אחריו אימפריה של אמצעי תקשורת אשר עד היום הזה ממשיכה להפיץ מסר הנוגד כל קידמה חברתית (ריאקציונר) ברחבי העולם. התאגיד של הרסט הנו אחד המפעלים הגדולים ביותר בעולם והוא מקיף יותר ממאה חברות ומעסיק כ-15,000 אנשים. האימפריה של הרסט כוללת היום עיתונים, שבועונים, ספרים, תחנות רדיו וטלביזיה, חברות כבלים, סוכנויות של ידיעות ומולטימדיה.

 

·        52 שנה לפני שהאמת התגלתה.

מסע ההטעיה של הנאצים בנוגע לאוקראינה לא נמוג עם תבוסת גרמניה הנאצית במלחמת העולם השניה. שקרי הנאצים אומצו ע"י ה-CIA (סוכנות הביון האמריקאית) וה-M15 (סוכנות הביון האנגלית), ולשקרים הנאצים הובטח תמיד מקום בולט במלחמת התעמולה נגד האיחוד הסובייטי. ציד המכשפות המק-קארטיסטי האנטי קומוניסטי, אחרי מלחמת העולם השניה, שגשג גם הוא בזכות ההגדות אודות המיליונים שמתו מרעב באוקראינה. ב-1953 ספר בנושא זה פורסם בארה"ב. כותרתו של הספר הייתה 'מעשים מלוכלכים של הקרמלין' (Black Deeds of the Kremlin). פרסום ספר זה מומן ע"י פליטים אוקראינים בארה"ב, אנשים אשר שיתפו פעולה עם הנאצים במלחמת העולם השניה ואשר להם השלטון האמריקאי העניק מקלט פוליטי, אנשים שהוצגו בפני העולם כ-'דמוקרטיים'.

 

כאשר ריגן נבחר כנשיא של ארה"ב והחל את מסע הצלב שלו נגד הקומוניסטים בשנות ה-80, התעמולה בקשר למיליונים שמתו באוקראינה זכתה לתחייה מחודשת. ב-1984 פרופסור מאוניברסיטת הארווארד פרסם ספר בשם 'חיים אנושיים ברוסיה' (Human Life in Russia) אשר חזר על כל הידיעות השקריות שהעיתונות של הרסט הצמיחה ב-1934. וכך היה שבשנת 1984 פגשנו בזיופים ושקרים נאצים השייכים לתקופת שנות ה-30. הפעם, תחיית הזיופים והשקרים הנאצים התקיימה בחסות "מכובדת" של אחת האוניברסיטאות האמריקאיות. אבל לא בכך הסתיים העניין. על אותו הנושא ב-1986, כבר התווסף עוד ספר בשם 'קציר של צער' (Harvest of Sorrow) כתוב ע"י חבר לשעבר בשירות החשאי הבריטי, רוברט קונקווסט, עכשיו פרופסור באוניברסיטת סטאמפורד בקליפורניה. עבור "העבודה" שלו על הספר, קונקווסט קיבל 80 אלף דולר מ-'ארגון הלאומי האוקראיני'. אותו ארגון שילם גם עבור סרט, באותה השנה ונושא אותו השם, אשר, בין היתר, הכיל חומר ששימש, מן הסתם, את הספר של קונקווסט. עד המועד הטרי הזה , מספר האנשים שבארה"ב נחשבו כי מתו באוקראינה בגלל רעב ["התעדכן"ו-] טיפס עד ל-15 מיליון!

 

מכל מקום, המיליונים אשר עליהם נאמר כי מתו באוקראינה מהרעבה לפי העיתונות של הרסט באמריקה, עד כדאי חיקוי בספרים ובסרטים, היה מידע לגמרי כוזב. העיתונאי הקנדי, דאגלאס טוטל, חשף את המרמה בצורה מדוקדקת בספר שלו 'הונאה, רעב ופשיזם – המיתוס של השמדת העם האוקראיני מהיטלר עד הארוורד' (Fraud, famine and fascism – the Ukrainian genocide myth from Hitler to Harvard : Douglas Tottle), ספר שהופיע בטורונטו ב-1987. בין יתר העובדות, טוטל הוכיח כי החומר המצולם המשמש את ההונאות למיניהן, כגון תמונות מזעזעות של ילדים מורעבים, נלקחו מפרסומים משנת 1922 בתקופה וכאשר באמת מתו מיליונים בגלל תנאי רעב ומלחמה בגלל שחיילות של 8 מדינות זרות פלשו אל תוך האיחוד הסובייטי בעת ובעונה אחת עם שיאה של מלחמת אזרחים של 1918-1921. דאגלאס טוטל מגיש את העובדות הקשורות לדיווחים על הרעב של 1934 וחושף מגוון שקרים שפורסמו ע"י העיתונים של הרסט. עיתונאי אחד אשר לאורך זמן שלח דיווחים ותצלומים מאזורים משוערים כאזורים מוכים מחסור חמור היה תומס וולטר, אדם שרגליו מעולם לא דרכו על אדמת אוקראינה ואפילו במוסקבה שהה בקושי חמישה ימים ותו לא. עובדה זו נתגלתה תודות לעיתונאי לואיז פישר, הכתב במוסקבה של העיתון האמריקאי 'האומה' (The Nation). בנוסף לכך, פישר גילה גם שהעיתונאי בשם פארוט, ממש הכתב האמיתי של עיתונות הרסט במוסקבה, שלח להרסט דיווחים, שלא פורסמו אף פעם, על היבול המצוין שהושג בחקלאות של איחוד הסובייטי ב-1933 ועל ההתקדמות באוקראינה. טוטל מוכיח באותה המידה שהאיתונאי שכתב את הדיווחים על המחסור החמור לכאורה באוקראינה, 'תומאס וולקר', היה בעצם מכונה רוברט גרין והיה אסיר נימלט מבית-סוהר בקולוראדו! הווקר הזה או הגרין הזה נעצר כאשר הוא חזר לארה"ב ובהופיעו בפני השופט, הוא התוודה בכך שבכלל לא הייה באוקראינה. כל השקרים בנוגע למיליונים המתים מרעב באוקראינה בשנות ה-30, במחסור חמור שכביכול תוכננן ע"י סטלין נחשפו סופית רק ב-1987! הרסט, הנאצים, הסוכן המשטרתי קונקווסט ואחרים פיקחו על המינון במספרים של מיליוני אנשים ונשים באמצעות רמאויות גלומות מאחורי השקרים והדיווחים הכוזבים שלהם. עד עצם היום הזה, למרות הגילויים החושפים ואפילו אחרי 1987, הסיפורים של הרסט הנאצי ממשיכים עדיין להיות ממוחזרים שוב ושוב בספרים מפורסמים מחדש, הכתובים ע"י יוצרים לשירות תועלתם של אינטרסים לטובת אגפים פוליטיים ימניים.

 

העיתונות של הרסט, בהיותה בעלת עמדות של שליטה בלעדית במדינות רבות במרחב האמריקאי ובהיותה בעלת סוכנויות-חדשות ברחבי כל העולם, שימשה למגפון אדיר של הגסטאפו. בעולם הנשלט באמצעות הון מונופוליסטי, העיתונות של הרסט יכלה בהחלט להשתמש בשקרים של הגסטאפו ולהפוך אותם ל-"אמיתות" הנפלטות מתוך עשרות עיתונים, תחנות רדיו, ולאחר מכן גם מתוך תחנות טלביזיה, על-פני כדור הארץ. כאשר הגסטאפו נעלם, המהות המלוכלכת של התעמולה שלו נגד הסוציאליזם והאיחוד הסובייטי [ועף על פי הבסיס הנאצי של תעמולת הגסטאפו המת וכתוצאה מכך על אף הסיום טבעי בעשייה שלו] המשיכה לחיות ללא כל שוני. ה-CIA החליף משמרת עם הגסטאפו תוך אימוץ תעמולה הנאצית בתור אפוטרופוס חדש. מאז שהגסטאפו נעלם, מסע ההסברה האנטי-קומוניסטי של העיתונות האמריקאית לא דעך בצורה הקטנה ביותר. העסקים נמשכו כרגיל, קודם בטיפול של הגסטאפו ואחר כך בטיפול של ה-CIA. (הערה: ה-CIA ,כך מסתבר, אוגר את המידע העיקרי שלו ממקורות מודיעין וגיוס צוותים של SD ו-SS תחת פיקוד ריינהארט גאהלן [Reinhard Gehlen] – ראה את העבודה של פיליפ א. פנאג'יו – Stalin and Yezhov, An Extra-Paradigmatic view ).

 

·        רוברט קונקווסט בלבם של המיתוסים.

האיש הזה, כל-כך מצוטט ובהיקף כזה על גבי העיתונות הבורגנית, המדריך המוסמך הזה של בעלי ההון, המורה הרוחני ומנחה הבר-סמכה הזה של הבורגנות, קונקווסט ראוי בנקודה זו לתשומת לב מיוחדת. רוברט קונקווסט הנו אחד משני המחברים אשר כתבו הכי הרבה על מיליוני המתים באיחוד הסובייטי. הוא היוצר והממציא המקורי של כל האגדות והשקרים באשר לאיחוד הסובייטי שזכו להפצה  מאז מלחמת העולם השניה. קונקווסט מפורסם בעיקר תודות לספריו "הטרור הגדול" (1969) ו"קציר של צער"(1986). קונקווסט כותב על מיליוני מתים מרעב באוקראינה, במחנות העבודה של הגולג ובתקופת המשפטים של 1936-1938, תוך שימוש באוקראינים גולים החיים בארה"ב והשייכים למפלגות ימניות, אנשים ששיתפו פעולה עם הנאצים במלחמת העולם השניה, כמקורות מידע שלו. רבים מן הגיבורים של קונקווסט ידועים כפושעי מלחמה אשר הובילו את והשתתפו ב-השמדת יהודי האוכלוסייה האוקראינית בשנת 1942. אחד מהאנשים האלה הוא מיקולה לבֵד (Mykola Lebed), אשר הורשה כפושע מלחמה לאחר מלחמת העולם השניה. מיקולה לבֵד היה ראש שירות הביטחון בלבוב (או לביב, עיר אוקראינית ליד הגבול עם פולין) בזמן הכיבוש הנאצי והוא ניהל את הרדיפות הנוראיות נגד היהודים שהתרחשו ב-1942. ב-1949 הCIA- העביר את מיקולה לבֵד להתגורר בארה"ב, לעבוד שם ולפעול להספקת מידע  מסולף.

 

סגנון הספרים של קונקווסט הוא מהסוג האנטי קומוניסטי הקנאי והאלים ביותר. בסיפרו מ-1969, קונקווסט מספר לנו שמספר של אלה שמתו מרעב באיחוד הסובייטי בין השנים 1932-1933 הסתכם בין 5 ל-6 מיליון אנשים, חצי מהם באוקראינה. אבל ב-1983, בזמן המסע האנטי קומוניסטי של ריגן, קונקווסט מתח את תקופת הרעב אל תוך 1937 והגדיל את מספר הקורבנות ל-14 מיליון! הצהרות מסוג זה התגלו כדאיות מאוד: ב-1986 קונקווסט גויס ע"י ריגן למסע נשיאותי בשביל לכתוב חומר במטרה להכין את העם האמריקאי לפלישה סובייטית. הטקסט המדובר נקרא "מה לעשות כשהרוסים באים – מדריך לניצולים!" מילים מוזרות כאשר פרופסור להיסטוריה אומר אותן!

 

לאמיתו של דבר, אין בכך כל מוזרות שהיא. מדובר באיש שחי כל חייו על שקרים ופברוקים  אודות האיחוד הסובייטי וסטלין-  קודם כסוכן שירותים חשאיים ואחר כך כמחבר ופרופסור באוניברסיטת סטמפורד בקליפורניה. עברו של קונקווסט נחשף ע"י עיתון "הגארדיאן" [The Guardian] ב-27 בינואר 1978 במאמר אשר זיהה אותו כסוכן של מחלקה לסילוף מידע של השירות החשאי הבריטי, כלומר "מחלקת מחקר המידע"(IRD). ה-IRD הייתה תת מחלקה שהוקמה ב-1947 (קרויה במקור "לשכת המידע הקומוניסטי") אשר משימתה העיקרית הייתה להלחם נגד ההשפעה הקומוניסטית ברחבי העולם ע"י השתלת סיפורים בקרב פוליטיקאים, עיתונאים ואחרים אשר נמצאו בעמדות השפעה על דעת הקהל. הפעילויות של ה-IRD לא היו בכלל מוגבלים, גם באנגליה וגם מחוצה לה. כאשרIRD  נאלץ להתפרק באופן רשמי ב-1977 בעקבות חשיפת מעורבותו עם הימין הקיצוני, נתגלה שבבריטניה לבדה ליותר ממאה עיתונאים מפורסמים היה מגע עם הIRD-, אשר באופן סדיר סיפק להם חומר למאמרים. זה היה נוהל שגרתי בעיתונים בכירים באנגליה (Financial Times, The Times, Economist, Daily Mail, Daily Mirror, The Express, The Guardian ………(. פירוט העובדות בעיתון ה-"גארדיאן" מצביע עבורנו על שיטות בהן השירותים החשאיים השכילו להשפיעה בדרכי-ערמה על הפצת החדשות בדרך אל הציבור הרחב.

 

רוברט קונקווסט עבד בשירות ה-IRD מאז הקמתה ועד שנת 1956. במסגרת זו, תפקידו של קונקווסט התמצא בסיוע סביב למה שהם קוראים 'היסטוריה שחורה' אודות האיחוד הסובייטי. הסיוע של קונקווסט ב-"היסטוריה שחורה" כלל בניית סיפורים מזויפים על האיחוד הסובייטי והגשתם כעובדות לעיתונאים וכל הנוספים אשר משמשים להכוונה וייצוב של דעת קהל. אחרי שהוא עזב בצורה רשמית את ה-IRD, קונקווסט המשיך לכתוב ספרים מומלצים ע"י ה-IRD ובתמיכתם של השירותים החשאיים. ספרו 'הטרור הגדול', באופן בסיסי תמליל בעל גישה ימנית על תוכנם של מאבקי כוח באיחוד הסובייטי של 1937, היה בעצם שיכתוב של כל החומר שקונקווסט כבר כתב בזמן עבודתו במסגרת השירותים החשאיים. הספר הושלם ופורסם בעזרת ה-IRD. שליש מן התפוצה נרכש ע"י הדפוס 'פראגר' (PREAGER), שבדרך-כלל קשור עם פרסומי ספרות הצומחים ממקורות של ה-CIA. הספר של קונקווסט נועד כמתנה ל-"טיפשים מועילים", כמו פרופסורים באוניברסיטאות ואנשים ונשים בעבודה עיתונאית, בעיתונים, ברדיו ובטלביזיה כדי להבטיח שהשקרים של קונקווסט ושל הימין הקיצוני ימשיכו להתפשט בקרב פלחים מתרחבים של אוכלוסיות. בשביל ההיסטוריונים של האגפים הפוליטיים הימניים, קונקווסט נישאר עד עצם היום הזה אחד המקורות החשובים ביותר של חומר על האיחוד הסובייטי.

 

·        אלכסנדר סולג'ניצין.

אדם נוסף שתמיד מקשרים אותו עם ספרים ומאמרים על כביכול מיליונים שאיבדו את החיים או את החופש שלהם באיחוד הסובייטי הוא לא אחר מאשר היוצר הרוסי אלכסנדר סולג'ניצין. סולג'ניצין התפרסם ברחבי העולם הקפיטליסטי לקראת סוף 1960 תודות לספרו, ארכיפלג גולג [בישראל תורגם בעברית ע"י יוסף סערוני בשביל הוצאת שוקן והתחיל להימכר בשנת 1974 – תשל"ד – אנג'לו איידן]. הוא עצמו נידון ב-1946 לשמונה שנים במחנה עבודה בגלל פעילות אנטי-מהפכנית בדרך של הפצת תעמולה אנטי-הסובייטית. לדידו של סולג'ניצין, השלטונות הסובייטיים יכלו למנוע את ההתמודדות הצבאית עם גרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה תוך השגת פשרות עם היטלר. בנוסף לכך, סולג'ניצין האשים את סטלין ואת השלטונות הסובייטיים בגרימת תוצאות איומות של המלחמה על כתפיהם של העמים הסובייטיים ובכך, לפי השקפתו של סולג'ניצין, הם היו יותר גרועים מהיטלר. סולג'ניצין לא הסתיר את אהדתו לנאצים. הוא הורשע כבוגד.

 

ב-1962 סולג'ניצין החל לפרסם ספרים באיחוד הסובייטי עם הסכמתו ועזרתו של ניקיטה כרושצ'וב. הספר הראשון שהוא פרסם היה 'יום בחייו של איבן דניסוביץ'', סיפור על חייו של אסיר. כרושצ'וב השתמש בטקסטים של סולג'ניצין במלחמתו נגד המורשת הסוציאליסטית של סטלין [העבודה הקפדנית של הארפאל בראר מפרטת בניתוח מבריק 'פרסטרויקה – ההתמוטטות המוחלטת של הרוויזיוניזם' את תהליכי הכרסום שחלו בשיטה הסוציאליסטית לטובת ביסוס תשתית קפיטליסטית משך שלושה עישורים – מתקופת כרושצ'וב ועד גורבצ'וב וילצין – אנג'לו איידן]. ב-1970 סולג'ניצין זכה בפרס נובל לספרות על ספרו 'ארכיפלג גולג'. הפצת ספריו על מחנות העבודה לאחר מכן גדלה משמעותית בארצות קפיטליסטיות, היות והמחבר הפך לאחד האמצעים המועילים ביותר לשירות האימפריאליזם במלחמתו נגד הסוציאליזם של האיחוד הסובייטי. החיבורים שלו אודות מחנות העבודה נוספו לתעמולת המיליונים שכביכול מתו באיחוד הסובייטי ואשר הוצגו ע"י התקשורת של בעלי ההון בפני המוני בני אדם כסיפורים אמתיים. ב-1974 סולג'ניצין ויתר על אזרחותו הסובייטית והגר לשוויץ ואחר כך לארה"ב. באותו הזמן הוא כבר נחשב ללוחם מספר אחד למען החופש והדמוקרטיה ע"י העיתונות הקפיטליסטית. אהדתו לנאצים נקברה עמוק בכדי למנוע כל הפרעה למלחמה תעמולתית נגד הסוציאליזם.

 

בארה"ב, סולג'ניצין הוזמן לעתים קרובות לנאום במסגרת התכנסויות משמעותיות. למשל, הוא הופיע כנואם ראשי בועידת האיחוד של AFL-CIO [סוג הסתדרויות מאוחדות של עובדים] (American Federation of Labor - Congress of Industrial Organizations) ב-1975, ודוגמה נוספת של 15 ביולי 1975, תאריך בו סולג'ניצין הרצה בבית המחוקקים של ארה"ב על המצב העולמי! ההרצאות שלו הסתכמו בתסיסה אלימה ומתגרה תוך וכחנות והפצת תעמולה הנשענות על עמדות הכי ריאקציונריות. בין היתר, הוא עסק בתועמלנות למען חידוש התקפות נגד וייטנאם לאחר ניצחונה על ארה"ב. ויותר מכך: אחרי יותר מ-40 שנות פשיזם בפורטוגל, כאשר קציני צבא עם שייכות פוליטית שמאלית כבשו את השלטון במהפכה עממית של 1974, סולג'ניצין התחיל לעודד התערבות צבאית אמריקאית בתוך פורטוגל: ללא התערבות זו, לפי הזהרותיו, מימוש הצטרפותה של פורטוגל לברית ורשה הוא בלתי נמנע! בהרצאות שלו, סולג'ניצין התייחס לשחרור של האזורים באפריקה תחת כיבוש של פורטוגל בצער רב.

 

מכל מקום, ברור שהמלחמה המלוכלכת נגד הסוציאליזם הייתה תמיד המניע העיקרי להרצאות של סולג'ניצין – מן ההוצאה להורג של כביכול מיליוני אנשים באיחוד הסובייטי ועד עשרות אלפי אמריקאים שכביכול נכלאו ושועבדו, לפי סולג'ניצין, בצפון ווייטנם! הרעיון הזה של סולג'ניצין על שימוש של האמריקאים כעבדים בצפון ווייטנם תרם ליצירת סרטי-רמבו על מלחמת וייטנאם. בדבריו, סולג'ניצין האשים בנטייה לבגידה את העיתונאים שהעיזו לכתוב לטובת השלום בין ארה"ב והאיחוד הסובייטי. בתעמולה שלו להגברת היכולות הצבאיות של ארה"ב נגד האיחוד הסובייטי,  סולג'ניצין טען כי האיחוד הסובייטי חזק יותר ב-'טנקים ומטוסים, פי חמש עד שבע מונים, מארה"ב'. כמו כן הוא טען כי הנשק הגרעיני באיחוד הסובייטי יותר חזק 'פעמיים, שלוש פעמים או אפילו חמש פעמים' מאשר הנשק הגרעיני הנמצא בארה"ב. הרצאותיו של סולג'ניצין על האיחוד הסובייטי הציגו את הקול של הימין הקיצוני. אבל הוא עצמו הקצין עוד יותר ימינה בתמיכתו הציבורית בפשיזם.

 

 

 

 

·        תמיכה בעד הפשיזם של פראנקו.

אחרי מותו של פראנקו ב-1975, המשטר הפשיסטי בספרד החל לאבד שליטה על המצב הפוליטי ובהתחלת 1976, המאורעות בספרד משכו את התעניינות של דעת קהל העולמית. היו שביתות והפגנות בדרישה לדמוקרטיה וחופש, והיורש של פראנקו, המלך חואן קרלוס, נאלץ בזהירות יתרה לפתוח בליברליזציה מסוימת על מנת להרגיע את התסיסה החברתית.

 

בשעה חשובה ביותר זו בהיסטוריה הפוליטית הספרדית, אלכסנדר סולג'ניצין מופיע במדריד ומתראיין בתוכנית טלביזיה 'DIRECTISIMO' בערב שבת אחד, ב-20 למרץ, בזמן-שיא של צפייה או רייטינג (ראה את העיתונים הספרדים, ABC ו-YA של 21 למרץ 1976). סולג'ניצין, אשר צויד מראש עם שאלות, ניצל את ההזדמנות כדי להצהיר כל מיני הצהרות ריאקציוניות. כוונתו הייתה שלא לתמוך בצעדי ליברליזציה, המכונים מתקדמים, של המלך. אדרבא, סולג'ניצין הזהיר נגד שינויים דמוקרטיים. באותו ראיון טלביזיוני הוא הכריז ש-110 מיליון רוסים מתו כקורבנות של הסוציאליזם, והוא השווה את 'העבדות בה העם הסובייטי היה נתון עם החופש ממנו נהנים בספרד'. סולג'ניצין גם האשים 'חוגים מתקדמים' של 'אוטופיסטים' [רודפי מופת דמיוני (אוטופיה) תוך אמונה עיוורת (שמקורה בשאיפות חזון ולא בניתוח מבוסס מוחשית) שניתן ליישם אותו במציאות – א. א.] בהתייחסותם לספרד כדיקטטורה. במונח 'מתקדמים' (progressive) הוא כינה את כל מי שהיה שייך להתנגדות (opposition) דמוקרטית – ליברליים, סוציאל-דמוקרטיים או קומוניסטיים. 'בסתיו שעבר, דעת-קהל העולמית חששה לגורלם של הטרוריסטים הספרדיים (זאת אומרת אנטי-פשיסטים ספרדיים אשר נידונו למוות ע"י משטרו של פראנקו)' סולג'ניצין ציין והמשיך: 'כל הזמן דעת-קהל המתקדמת (הפרוגרסיבית) דורשת תיקונים (רפורמות) פוליטיים תוך כדי תמיכה בפעולות טרור'. 'האם אותם מבקשי שינויים דמוקרטיים מהירים, מבינים מה יקרה למחרת או ביום שלאחר מכן? מחר בספרד יכולה לקום דמוקרטיה, אך האם היא תוכל להימנע, לאחר מכן, מנפילה אל תוך העריצות (טוטליטאריזם)?' מול הסקרנות הזהירה של העיתונאים לגבי האפשרות שטענות אלו יוכלו להתפרש כתמיכה במשטרים של מדינות אשר אין בהן כל חופש, סולג'ניצין ענה: 'אני מכיר רק מקום אחד בלי חופש וזה רוסיה.' הצהרותיו של סולג'ניצין בטלביזיה הספרדית היו תמיכה ישירה בפשיזם הספרדי, אידיאולוגיה בה הוא תומך עד עצם היום הזה. זאת הייתה אחת הסיבות בגללן סולג'ניצין החל להיעלם מהבמה הציבורית לאחר 18 שנות גלות בארה"ב, ואחת הסיבות בגללן הוא החל לקבל פחות מאשר תמיכה מוחלטת מן השלטונות של בעלי ההון. עבור הקפיטליסטיים זו הייתה מתנה משמיים לפגוש הזדמנות להשתמש באדם כמו סולג'ניצין במלחמתם המלוכלכת נגד הסוציאליזם ולהצליח בניצולה, אבל לכל דבר יש גבולות משלו. ברוסיה הקפיטליסטית החדשה, מה שקובע את התמיכה של המערב בקבוצות פוליטיות היא, בצורה נקייה ופשוטה, היכולת לעשות עסקים טובים עם רווחים גדולים תחת חסותם של קבוצות אלו. הפשיזם כמשטר חילופי עבור רוסיה איננו נחשב טוב לעסקים. מסיבה זו התוכניות הפוליטיות של סולג'ניצין בשביל רוסיה הן אות מתה בכל הנוגע לתמיכת המערב. מה שסולג'ניצין שואף סביב עתידה הפוליטי של רוסיה זוהי חזרה למשטר העריצות של הצארים, יד ביד עם הכנסייה הרוסית האורתודוכסית המסורתית! אפילו האימפריאליסטים הכי שחצנים אינם מעונינים לתת את תמיכתם בטיפשות פוליטית בסדר-גודל כזה. כדי למצוא איזה שהוא תומך מערבי בסולג'ניצין, צריך לחפש בין הטיפשים של הימין הקיצוני.

 

 

·        נאצים, המשטרה והפשיסטים.

ובכן, אלה הם הספקים הכי חשובים של מצרכי המיתוסים של בעלי ההון בתחום האגדות באשר למילונים שכביכול מתו ונכלאו באיחוד הסובייטי: וויליאם הרסט הנאצי, רוברט קונקווסט הסוכן החשאי והפשיסט אלכסנדר סולג'ניצין. מכל אלה, קונקווסט שיחק את התפקיד הראשי, היות ובהחלט המידע שהוא סיפק היה המקור ששימש את האמצעים של בעלי ההון בתקשורת ההמונית מסביב לעולם, ואפילו שימש ייסוד להקמתם של בתי ספר שלמים באוניברסיטאות מסוימות. עבודותיו של קונקווסט היו ללא ספק יצירות בדירוג הגבוה ביותר של מידע משטרתי מסולף. בשנות ה-70, קונקווסט קיבל כמות גדולה של עזרה מצד סולג'ניצין ומצד סידרת טיפוסים מישנים כמו אנדריי סאחרוב ורואי מדבדב. בנוסף צמחו כאן ושם במרחבי העולם כמה אנשים אשר הקדישו את עצמם לספסרות סביב מספרי המתים והכלואים ותמיד זכו לתשלומים נדיבים של העיתונות הבורגנית. אולם האמת על הנושא נתגלתה סוף כל סוף וחשפה את פרצופם האמיתי של אותם זייפני היסטוריה. להוראות גורבצ'וב שגרמו לפתיחת הארכיונים הסודיים של המפלגה בשביל מחקרים היסטוריים היו תוצאות שאף אחד לא יכל לצפות מראש.

 

 

·        הארכיונים מוכיחים את השקרים של התעמולה.

הספסרות (הספקולציות) סביב המיליונים שמתו באיחוד הסובייטי היא רק חלק של מלחמת התעמולה המלוכלכת נגד האיחוד הסובייטי, ומהסיבה המדויקת הזו הכחשות וההסברים של האיחוד הסובייטי לא זכו אף פעם לייחס רציני ואפילו לא מצאו מקום כלשהו בעיתונות הקפיטליסטית. אדרבה, באותו הזמן שמתעלמים מההכחשות ומההסברים, ה-"מומחים" שניקנו ע"י בעלי ההון זכו למקום בעיתונות בכדי להפיץ את סיפוריהם הבדויים עד כמה שהם רק חפצו. ואיזה סיפורים בדויים אלה היו! המשותף בין המיליונים של קונקווסט והמיליונים של ה-"ביקורתיים" האחרים הסתכם בעובדה שכל המספרים שלהם הם תוצאות של קירובים סטטיסטיים כוזבים ושל שיטות הערכה חסרות כל בסיס מדעי [או ניתוח מבוסס על נתונים מוחשיים].

 

 

·        שיטות שנועדו להונאה מולידות עליות במספר המתים עד למיליונים.

קונקווסט, סולג'ניצין, מדבדב ואחרים השתמשו בנתונים סטטיסטים שפורסמו באיחוד הסובייטי, למשל מפקדי אוכלוסייה כלליים. על הסכום הכולל הם הוסיפו גידול משוער של האוכלוסייה ללא כל התחשבות במצב האזור. בדרך זו הם הגיעו למסקנות שלהם סביב מספר האנשים האמורים לאכלס את הארץ בסוף כל שנה נתונה. מספר האנשים החסרים הוכרזו על ידם כמתים או ככלואים בגלל הסוציאליזם. השיטה היא פשוטה אך גם יוצרת "גילויים" שבעצמם הם הונאה גמורה. סוג זה של "גילויים" על אירועים פוליטיים חשובים שכאלה לא היו מתקבלים לעולם במידה וה"גילויים" הנידונים התייחסו לעולם המערבי. במקרה כזה, פרופסורים והיסטוריונים היו מוחים נגד פברוקים שכאלה. אך כל עוד תופרים את המזימה לגבי האיחוד הסובייטי, ה"גילויים", הופכים קבילים גם בעיני פרופסורים והיסטוריונים. אחת הסיבות לכך, וללא ספק ודאית, היא שפרופסורים והיסטוריונים נותנים חשיבות הרבה יותר גדולה לקידומם המקצועי מאשר ליושרם המקצועי.

 

במספרים, מה היה לנו כאן? מה היו המסקנות הסופיות של אותם ה"ביקורתיים"? לפי רוברט קונקווסט (בהערכה שהוא עשה בשנת 1961) 6 מיליון בני-אדם מתו מרעב באיחוד הסובייטי בשנות ה-30 המוקדמות. את המספר הזה קונקווסט הגדיל ל-14 מיליון ב-1986. ועכשיו בנוגע למה שהוא אומר על מחנות עבודה של ה-גולג, היו שם עצורים, לפי קונקווסט, 5 מיליון אסירים ב-1937 לפני התחלת הטיהורים במפלגה, בצבא ובמנגנוני המדינה. לפי קונקווסט, אחרי שהטיהורים החלו, משך 1937-1938, היו אמורים להתווסף עוד 7 מיליון אסירים, כך שיש לנו בשנת 1939 בתוך מחנות העבודה 12 מיליון אסירים! ואותם ה-12 מיליון של קונקווסט אמורים לכלול רק את האסירים הפוליטיים! במחנות עבודה היו גם פושעים רגילים. מספרם של האחרונים, לפי קונקווסט, עבר כמותית בהרבה את האסירים הפוליטיים. זאת אומרת, עדיין לפי קונקווסט, שבתוך מחנות העבודה של האיחוד הסובייטי היו אמורים לשהות בין 25 ל-30 מיליון אסירים.

 

ושוב לפי קונקווסט, מיליון אחד של אסירים פוליטיים הוצאו להורג בין 1937 ל1939, ועוד 2 מיליון מתו מרעב. אז בחישוב הסופי הנובע מהטיהורים (1937-39), לפי קונקווסט, שהיו 9 מיליון אסירים פוליטיים, מהם 3 מיליון נפטרו במעצר. על המספרים האלה הופעלה מיד "התאמה סטטיסטית" אצל קונקווסט על מנת לאפשר לו להגיע למסקנה כי הבולשביקים רצחו לא פחות מ-12 מיליון אסירים פוליטיים בין השנים 1930 ל-1953. כאשר מחברים את המספרים האלה עם אלה שכביכול מתו מרעב בשנות ה-30, קונקווסט הגיע למסקנה שהבולשביקים הרגו 26 מיליון בני-אדם. באחת מן המניפולציות במספרים הסטטיסטיים האחרונים שלו, קונקווסט טען שב-1950 שהו במעצר 12 מיליון אסירים פוליטיים באיחוד הסובייטי.

 

אלכסנדר סולג'ניצין השתמש פחות או יותר באותם שיטות סטטיסטיות שקונקווסט צרך. אבל סולג'ניצין השתמש בשיטות המדעיות-מדומות האלה על בסיס של הנחות יסוד שונות. כך הוא הגיע למסקנות אפילו יותר קיצוניות. סולג'ניצין הסכים עם הערכת קונקווסט על 6 מיליון מתים עקב מחסור חמור בשנים 1932-33. בכל זאת, במה שהיה קשור לטהורים של 1936-39, הוא האמין כי לפחות 1 מיליון בני-אדם מתו כל שנה. סולג'ניצין מסכם באומרו שמתקופת הקולקטיביזציה [שיתופיות] החקלאית ועד מות סטלין ב-1953, הקומוניסטים רצחו 66 מיליון בני-אדם באיחוד הסובייטי. בנוסף לכל זה, הוא מטיל על הממשלה הסובייטית את האחראיות למותם של 44 מיליון רוסים שהוא טוען כי נהרגו במלחמת עולם השניה. הסיכום של סולג'ניצין הוא ש-'110 מיליון רוסים נפלו, קורבנות של הסוציאליזם'. באשר לאסירים, סולג'ניצין אומר לנו כי מספר בני-אדם במחנות העבודה בשנת 1953 הסתכם ב-25 מיליון.

 

·        גורבצ'וב פותח את הארכיונים.

האוסף של המספרים הדמיוניים המפורטים למעלה, תוצר של פברוקים הגורפים רווחים גבוהים ביותר, הופיעו בעיתונות של בעלי ההון בשנות ה-60, מוצגים תמיד כעובדות אמיתיות תוך הבטחת ודאיותן באמצעות יישום של שיטות מדעיות.

 

מאחורי פברוקים אלה הסתתרו השירותים החשאיים של המערב, בעיקר ה-CIA האמריקאי ו-M15 האנגלי. ההשפעה של העיתונות ההמונית על הדעה הציבורית היא עד כדי כך עצומה שאפילו היום חתכים רחבים באוכלוסיות ארצות המערב עדיין סומכים על נכונות המספרים.

 

המצב המביש הזה החמיר. באיחוד הסובייטי עצמו, סולג'ניצין ו-"מבקרים" מפורסמים אחרים כמו אנדריי סחארוב ורוי מדבדב לא יכלו למצוא אף תומך בפברוקים הרבים שלהם, עד שהתרחש שינוי משמעותי ב-1990. ב-"עיתונות החופשית" החדשה, שהתחילה לתפקד תחת גורבצ'וב, כל דבר שהתנגד לסוציאליזם הוכרז כדבר חיובי, עם תוצאות הרסניות. אינפלציה ספקולטיבית חסרת-תקדים התחילה להתרחש במספרם של אלה אשר כביכול מתו או נכלאו בעידן הסוציאליזם, עכשיו כולם מעורבבים בתוך קבוצה אחת של עשרות מיליוני קורבנות של הקומוניסטים.

 

ההיסטריה של העיתונות החופשית החדשה של גורבצ'וב העניקה הבלטה מיוחדת להשקרים של קונקווסט וסולג'ניצין. בו בזמן גורבצ'וב פתח את הארכיונים של הוועד המרכזי למחקרים היסטוריים, אחת מדרישותיה של ה-"עיתונות חופשית". פתיחת הארכיונים של הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית היא באמת הסוגייה המרכזית בסיפור הסבוך הזה, זאת בגלל שתי סיבות: במידת-מה בגלל שבארכיבים אפשרו למצוא את ההוכחות שיכולות לשפוך אור על האמת. אבל עוד יותר חשוב הוא גורלה של הטענה, החוזרת על עצמה משך שנים, של אותם המספסרים בפראות על מספרי בני-אדם אשר הוצאו להורג ונכלאו באיחוד הסובייטי: כולם חזרו וטענו שבאותו היום בו הארכיבים יפתחו, כל המספרים שהם פרסמו יתגלו כנכונים. כל אחד מאותם הספקולנטים סביב המתים והכלואים טענו שכך המצב אכן יהיה: קונקווסט, סחארוב, מדבדב, וכל השאר. אולם כאשר הארכיבים נפתחו ודווחי המחקרים שהתבססו על מסמכים ממשיים החלו להתפרסם, התרחש דבר מוזר מאוד. לפתע שניהם יחד, גם העיתונות החופשית של גורבצ'וב וגם ספסרי המתים והכלואים, איבדו לחלוטין כל עניין  בארכיבים.

 

התוצאות של המחקרים אשר בוצעו בארכיבים של הוועד המרכזי ע"י ההיסטוריונים הרוסים צמסקוב, דוגין וקסלבניוק ( Zemskov - Dougin - Xlevnjuk ), שהחלו להופיע בביטאונים מדעיים מאז 1990, חלפו ללא כל איזכור. הדיווחים שהכילו את תוצאותיה של החקירה ההיסטורית הזו התקדמו בניגוד גמור לזרם האינפלציוני סביב מספרי המתים והאסירים בטיעוני ה-"עיתונות החופשית". לכן תכולתם נשארה נטולת פרסום. דוחות המחקר התפרסמו בתפוצה מצומצמת של ביטאונים מדעיים בלתי מוכרים למעשה בקרב הציבור הרחב. בתנאים שכאלה, דו"חות התוצאות של המחקר המדעי כמעט ולא יכולות להתחרות עם ההיסטריה העיתונאית, משום כך השקרים של קונקווסט וסוג'ניצין הוסיפו לרכוש תמיכה בקרב מגזרים רבים של אוכלוסיית ברה"מ לשעבר. גם במערב, דו"חות החוקרים הרוסים על מערכת הענישה תחת סטלין פגשו את ההתעלמות המוחלטת של העמודים הראשיים של העיתונים ושל שידורי החדשות של הטלביזיה. מדוע? (הערה: למה? מי הם אלה אשר יסתכנו בתבוסות ברגע שהפועלים, המייצרים כל דבר שמשמש אותנו, יתאחדו? הפועלים יתקרבו בוודאי לניצחונות. אבל מי אלול להפסיד? כאן נמצאת התשובה).

 

·        מה המחקר הרוסי ממחיש לנו?

המחקר על המערכת הענישה הסובייטית מפורט על גבי דיווח בעל 9 אלף עמודים בקירוב. מחברי הדוח הזה הם רבים, אך שלושת המפורסמים אשר בינהם הם ההיסטוריונים הרוסים: V N Zemskov - A N Dougin - O V Xlevjnik. . עבודתם התחילה לצאת לאור ב-1990 ובשנת 1993 הגיע סמוך לסיומה וקיבלה פרסום בשלמותה כמעט. הדוחות הגיעו להכרת המערב כתוצאה של שיתוף פעולה עם חוקרים של ארצות מערב שונות. שתי העבודות בהן המחבר הנוכחי בקי הן: העבודה שהופיע בביטאון הצרפתי ' ההיסטוריה ' (l’Histoire) בספטמבר 1993, כתובה ע"י ניקולאס וורת (Nicholas Werth), חוקר ראשי של מרכז הצרפתי למחקר מדעי CNRS (Centre National de la Recherche Scientifique), והעבודה שהופיע בביטאון בארה"ב ' סקירה היסטורית אמריקאית ' (American Historical Review) ע"י ארצ' גאטי (J Arch Getty), פרופסור להיסטוריה באוניברסיטת קליפורניה, ריברסייד, בשיתוף עם G T Rettersporn (חוקר CNRS) והחוקר הרוסי, V AN Zemskov, מהמכון להיסטוריה רוסית (חלק מהאקדמיה הרוסית למדעים). היום כבר הופיעו ספרים על הנושא, ספרים של החוקרים שהוזכרו למעלה או אחרים באותם צוותי המחקר. לפני שנמשיך להתקדם, אני רוצה להבהיר, בכדי שלא יתעורר אף בלבול בהמשך, שאפילו לא לאחד מן המדענים המעורבים יש איזה השקפה סוציאליסטית. אדרבה, לכולם יש השקפות בורגניות ואנטי-סוציאליסטיות. לאמיתו של דבר, בחלקם הם מאוד ריאקציוניים. את זה נאמר על מנת לחסוך מצד הקורא כל חשש שהמחקרים הם, חס וחלילה, איזה תוצרת של "קנוניה קומוניסטית" כל שהיא. מה שקרה הוא שאותם החוקרים, בעלי השמות הנקובים למעלה, חשפו ביסודיות את השקרים של קונקווסט, סולג'ניצין, מדבדב ואחרים. והם חשפו ביסודיות את השקרים אך ורק מסיבת עובדה פשוטה זו: הם ממקמים את יושרם המקצועי במקום הראשון והם לא ירשו לעצמם להימכר בשביל תכלית תעמולתית.

 

תוצאות המחקר הרוסי עונות למספר רחב של שאלות על מערכת הענישה הסובייטית. בשבילנו, עידן סטלין הוא תקופה בעלת עניין חשוב ביותר, וזה כאן שאנו מוצאים סיבה לדיון. אנחנו נמקד מספר של שאלות מאוד ספציפיות ונחפש את התשובות מתוך הביטאונים – l’Histoire - American Historical Review  – שהוזכרו למעלה. זוהי הדרך הטובה ביותר להעלאת חלק מן ההיבטים הכי חשובים של מערכת הענישה הסובייטית אל תוך הדיון. השאלות הן כדלהלן:

1.                  ממה הייתה מורכבת מערכת הענישה הסובייטית?

2.                  כמה אסירים היו כלואים בה – גם מסיבות פוליטיות וגם לא פוליטיות?

3.                  כמה בני-אדם מתו במחנות עבודה?

4.                  כמה בני-אדם הוצאו להורג בשנים לפני 1953, במיוחד בזמן הטיהורים של שנות 1937-38?

5.                  משך כמה זמן נמשך, בממוצע, ריצוי עונש מעצר?

לאחר מתן תשובה לחמשת השאלות, נדון על העונשים המוטלים על שתי קבוצות המוזכרות לעתים דחופות יותר בהקשר לאסירים ומתים באיחוד הסובייטי, כלומר הקולאקים שהורשעו ב-1930 והנגד-מהפכניים שהורשעו בשנות 1936-38.

 

·        מחנות עבודה במערכת הענישה.

הבה נתחיל עם שאלת טיבעה של מערכת הענישה הסובייטית. אחרי 1930 מערכת הענישה הסובייטית כללה בתי-סוהר, מחנות עבודה, התיישבויות עבודה של הגולג, אזורים פתוחים מיוחדים והתחייבויות לתשלומי קנס. מי שהוחזק במעצר תחת שמירה שוגר בדרך כלל לבית-כלא רגיל בזמן שהתקיימה חקירה לקבוע בין אם מדובר בחף מפשע, וכך לשחרר אותו/ה לחופשי, או בין אם הוא/היא יעמוד/תעמוד בפני מבחן משפטי. בסיום המבחן, הנאשם יכול היה להימצא חף מפשע (ומשוחרר) או אשם. האשמים מצאו את עצמם בפני ברירת קנס, תקופת מאסר או, במקרים חריגים, מול הוצאה להורג. הקנס חושב לפי פריסת אחוזי משכורת משך תקופה נתונה. אותם הנדונים לתקופות מאסר ריצו את עונשם במסגרת סוגים שונים של כלא תלוי בעבירה הכרוכה.

 

למחנות עבודה של הגולג היו נשלחים אלה שבצעו פשעים חמורים (רצח, שוד, אונס, עבירות כלכליות ועוד) כמו כן שיעור גדול של אשמים בפעילויות נגד-מהפכניות. פושעים אחרים שנגזר עליהם תקופות ארוכות מ-3 שנים יכלו להישלח גם הם למחנות עבודה. אחרי שהות מסוימת במחנות עבודה, התאפשרה עברת אסירים להתיישבות עבודה או לאזור פתוח.

 

מחנות העבודה כללו שטחים גדולים איפה שהאסירים היו גרים ועובדים תחת השגחה צמודה. בשבילם לעבוד ולא להיות נטל לחברה היווה צורך מובן מאליו. כל אדם בריא לא יכול להתחמק מלעבוד. זה אפשרי שהיום קיימת מחשבה כי הדבר הוא נורא, אבל כך זה היה. מספר המחנות העבודה שהתקיימו ב-1940 היה 53.

 

היו 425 מושבות עבודה של הגולאג. אלה היו יחידות הרבה יותר קטנות ממחנות העבודה, עם משטר חופשי יותר ופחות שמירה. במקומות אלה היו מגיעים אסירים לתקופות קצרות יותר – בני-אדם שביצעו עבירות או פשעים גם פוליטיים פחות חמורים. הם עבדו חופשיים בבתי חרושת או באדמה ועיצבו חלק מחברה אזרחית. ברוב המקרים המשכורות בשלמותן היו שייכות לאסיר, אשר ביחס לכך התנהגו אליו כאל כל שאר העובדים.

 

האזורים המיוחדים הפתוחים היו ככלל תחומים חקלאיים בשביל אלה אשר הוגלו, כמו קולאקים שאדמותיהם הופקעו בתקופת הקולקטיביזציה. בני-אדם אחרים שנמצאו אשמים בעבירות (גם פוליטיות) מינוריות שירתו מדי פעם את תקופות עונשיהם באזורים אלה.

 

·        454 אלף זה לא 9 מיליון.

השאלה השניה התייחסה כמותית לאסירים פוליטיים ולפושעים הרגילים. שאלה זו כוללת את הכלואים במחנות עבודה, מושבות גולאג ובתי כלא (למרות שאנו זוכרים כי במושבות עבודה היה, ברוב המקרים, רק איבוד חלקי של חירות). הטבלה למטה מראה את הנתונים שהופיעו בביטאון "סקירה היסטורית אמריקאית" (American Historical Review). נתונים אלה מקיפים משך זמן של 20 שנה ומתחילים משנת 1934, כאשר מערכת הענישה אוחדה תחת ניהול מרכזי, ועד לשנת 1953, השנה בה סטלין נפטר.

 

“The American Historical Review”  על פי 1934-1953 טבלה: אוכלוסיית אסירים בברה"מ של

 

אוכלוסיית אסירים בכול התחלת שנה

מחנות עבודה גולג

רק אנטי- מהפכניים

אנטי- מהפכנ. אחוזים %

מתו

מתו %

שוחררו

נמלטו

התיישבויות עבודה גולג

בתי כלא

סיכום

1934

510,307

135,190

26.5

26,295

5.2

147,272

83,490

אף אחד

אף אחד

510,307

1935

725,438

118,256

16.3

28,328

3.9

211,035

67,493

240,259

אף אחד

965,697

1936

839,406

105,849

12.6

20,595

2.5

369,544

58,313

457,088

אף אחד

1,296,494

1937

820,881

104,826

12.8

25,376

3.1

364,437

58,264

375,488

אף אחד

1,196,369

1938

996,367

185,324

18.6

90,546

9.1

279,966

32,033

885,203

אף אחד

1,881,570

1939

1,317,195

454,432

34.5

50,502

3.8

223,622

12,333

355,243

350,538

2,022,976

1940

1,344,408

444,999

33.1

46,665

3.5

316,825

11,813

315,584

190,266

1,850,258

1941

1,500,524

420,293

28.7

100,997

6.7

624,276

10,592

429,205

487,739

2,417,468

1942

1,415,596

407,988

29.6

248,877

18

509,538

11,822

360,447

277,992

2,054,035

1943

983,974

345,397

35.6

166,967

17.0

336,135

6,242

500,208

235,313

1,719,495

1944

663,594

268,861

40.7

60,948

9.2

152,113

3,586

516,225

155,213

1,335,032

1945

715,506

283,351

41.2

43,848

6.1

336,750

2,196

745,171

279,969

1,740,646

1946

600,897

333,833

59.2

18,154

3.0

115,700

2,642

956,224

261,500

1,818,621

1947

808,839

427,653

54.3

35,668

4.4

194,886

3,779

912,794

306,163

2,027,796

1948

1,108,057

416,156

38.0

27,605

2.5

261,148

4,261

1,091,478

275,850

2,475,385

1949

1,216,361

420,696

34.9

15,739

1.3

178,449

2,583

1,140,324

אף אחד

2,356,685

1950

1,416,300

578,912

22.7

14,703

1.0

216,210

2,577

1,145,051

אף אחד

2,561,351

1951

1,533,767

475,976

31.0

15,587

1.0

254,269

2,318

994,379

אף אחד

2,528,146

1952

1,711,202

480,766

28.1

10,604

0.6

329,446

1,253

793,312

אף אחד

2,504,514

1953

1,727,970

465,256

26.9

5,825

0.3

937,352

785

740,554

אף אחד

2,468,524

 

 

מהטבלה למעלה נובעת סידרה של מסקנות שמחייבות תאור. בשביל להתחיל, אנחנו יכולים לשוות את הנתונים בטבלה עם אלה של רוברט קונקווסט. האחרון טוען שב-1939 היו 9 מיליון אסירים פוליטיים במחנות עבודה ושעוד 3 מיליון מתו בתקופת 1937-1939.  שהקורא לא ישכח כי קונקווסט מדבר כאן רק על אסירים פוליטיים! בנוסף להם, אומר קונקווסט, היו גם פושעים רגילים שהיו, לפיו, הרבה יותר מהאסירים הפוליטיים! ב-1950 היו, לפי קונקווסט, 12 מיליון אסירים פוליטיים! חמושים עם העובדות הנכונות, אנחנו יכולים מיידית לראות עד כמה קונקווסט באמת רמאי. לא אחד מהמספרים שלו מתאים אפילו מרחוק לאמת. ב-1939 היו בכל המחנות, מושבות וכלאים, קרוב ל-2 מיליון אסירים סך הכול. מסך הכול הזה 454 אלף ביצעו פשעים פוליטיים, לא 9 מיליון כפי שקונקווסט טוען. אלה שמתו במחנות העבודה בין 1937 ל-1939 ממוספרים סביב 160 אלף, לא 3 מיליון כפי שקונקווסט טוען. ב-1950 היו 578 אלף אסירים פוליטיים במחנות עבודה ולא 12 מיליון. שהקורא לא ישכח שעד היום רוברט קונקווסט נשאר אחד המקורות הבכירים של האגף הימני בתעמולה נגד קומוניזם. בקרב משכילים כביכול של הימין, רוברט קונקווסט הוא דמות שמימית. באשר למספרים של אלכסנדר סולג'ניצין – 60 מיליון שמתו כביכול במחנות עבודה – אין כל צורך בהערות. חוסר היגיון בהצהרה שכזאת הוא ברור וגלוי. רק חשיבה חולה מסוגלת ליזום  ניסיון לאחיזת עיניים דומה לזו.

 

בואו ונעזוב עכשיו את הרמאים האלה בכדי שנוכל בעצמנו לנתח באופן מוחשי את הנתונים הקשורים לגולג. השאלה הראשונה הזקוקה לפתרון בודקת איזה השקפה אנחנו חייבים לנקוט מול כמות כה גדולה של בני-אדם לכודים במסגרות ענישה. מה היא משמעותה של כמות של 2.5 מיליון? כל אדם שהושם בכלא הוא הוכחה חייה שהחברה היא לא מספיק מפותחת בשביל לספק לכל אזרח כל צרכיו למען חיים שלמים. מתוך השקפה זו, ה-2.5 מיליון מייצגים ביקורת נוקבת על החברה.

 

·        האיום מבפנים ומבחוץ.

מספר בני-אדם לכודים במסגרות ענישה מחייבים הסבר כיאות. האיחוד הסובייטי הייתה ארץ שרק לאחרונה הצליחה לשים קץ למשטר פיאודלי, וירושתו החברתית בענייני זכויות-אדם העיקה לעתים תכופות על החברה. בשיטה מיושנת כמו זו של עריצות הצאר, הפועלים היו נידונים לחיי עוני מחפיר, ולחיי אדם היה ערך מועט. שוד ופשעים אלימים אחרים הוענשו תוך אלימות חסרת מעצורים. התקוממויות נגד המלוכנות הסתיימו לרוב בטבח, גזר-דין מוות ועונשי כליאה ארוכים בצורה קיצונית. הרבה זמן דרוש לשינוי התייחסויות חברתיות כאלה והרגלי חשיבה הכרוכים בהן, עובדות שהשפיעו על התפתחות חברתית באיחוד הסובייטי כפי שהשפיעו על הגישה כלפי פושעים.

 

עוד גורם שיש לקחת בחשבון הוא שהאיחוד הסובייטי, שבשנות ה-30 הייתה ארץ עם בערך 160-170 מיליון תושבים, הייה מאוים ע"י כוחות זרים בצורה מדאיגה. כתוצאה של שינויים פוליטיים כבירים שהתרחשו באירופה בשנות השלושים, האיום העיקרי של מלחמה מתקרבת ובאה מכיוון גרמניה הנאצית, איום על הישרדות של העמים הסלבים, ומצד הגוש המערבי שגם טיפח שאיפות מדיניות ההתערבות. מצב זה סוכם ע"י סטלין ב-1931 במילים הבאות: "אנחנו מפגרים 50-100 שנים אחרי הארצות המפותחות. אנחנו חייבים לצמצם את הפער הזה תוך 10 שנים. אחד מין השניים, או שאנחנו עושים את זאת או שימחקו אותנו." עשר שנים לאחר מכן, ב22 ליוני 1941, גרמניה הנאצית ובני בריתה פלשו אל תוך האיחוד הסובייטי. הסובייטים נאלצו לעשות מאמצים עצומים משך העישור 1930-1940, כאשר החלק העיקרי של המשאבים שלהם הוקדשו להכנת מערכת ההגנה לקראת ההתקפה הנאצית הממשמש ובאה. בגלל כך, העמים הסובייטיים עבדו קשה ויצרו מעט לטובת התועלת האישית. הכנסת של 7 שעות בנוהג של יום עבודה שלם בוטלה ב-1937, ולמעשה שבוע של עבודה כללה 7 ימים בשנת 1939. בתקופה קשה כמו זו, עם מלחמה ענקית תלויה מעל התפתחותה של החברה משך שני עישורים (שנות השלושים והארבעים), מלחמה שבה האיחוד הסובייטי שילם ב-25 קורבנות וחצי מהשטח שרוף לגחלת, הפשע נטה לגדול בזמן שאנשים ניסו להסיג לעצמם משהחיים לא יכלו להציע להם אחרת.

 

משך תקופה קשה ביותר זו, האיחוד הסובייטי החזיק במעצר את המספר המקסימלי של 2.5 מיליון בני-אדם, זאת אומרת 2.4% של האוכלוסייה המבוגרת. איך אנחנו יכולים להעריך את המספר הזה? האם זה הרבה או מעט? הבה ונשווה.

 

·        יותר אסירים בארה"ב.

בארצות הברית של אמריקה, לדוגמה, ארץ בעלת 252 מיליון תושבים (ב-1996), העשירה בין ארצות העולם, שצורכת 60% של אוצרות העולם, כמה אנשים שוהים במעצר? מהוא המצב בתוך ארה"ב, ארץ לא מאוימת ע"י אף מלחמה ואיפה שאין כל שינוי חברתי עמוק שישפיע על היציבות הכלכלית?

בידיעה חדשותית קטנה במידת-מה שהופיע בעיתונות אוגוסט 1997 ( FLT/IP news agency http://www.flashback.net/ ), דווח שאף פעם בעבר ארה"ב החזיקה כל כך הרבה אנשים בין סורג ובריח כמו ה-5.5 מיליון העצורים של 1996. מספר זה מייצג עלייה ב-200 אלף אסירים מאז 1995 ומשמעות הדבר הוא שמספר הפושעים בארה"ב שווה ל-2.8% מתושביה המבוגרים. נתונים אלה זמינים לאלה שהם חלק מהאגף המשפטים הצפון אמריקאי Bureau of Justice Statistics Home page,) http://www.ojp.usdoj.gov/bjs/ ). מספר האסירים בארה"ב היום הוא 3 מיליון יותר גבוהה מהמקסימום האסירים באיחוד הסובייטי אי-פעם! באיחוד הסובייטי היו הכי הרבה במעצר 2.5% יחסית לאוכלוסייה מבוגרת – בארה"ב הכמות היא 2.8%, ובעלייה! בהתאם לפרסום עיתונאי שאגף המשפטים של ארה"ב התיר ב-18 בינואר 1998, מספר האסירים בארה"ב ב-1997 עלה ב-96,100.

בהקשר למחנות עבודה הסובייטיים, נכון שהמשטר היה אכזרי וקשה בשביל האסירים, אבל מהוא המצב בבתי הכלא של ארה"ב היום, היכן שבתי הכלא זרועים אלימות, סמים, יצאניות, עבדות מנית (290 אלף מעשי אונס בבתי-כלא של ארה"ב כל שנה). אף אחד מרגיש בטוח בבתי הכלא של ארה"ב! וזה היום, ובחברה עשירה מאי-פעם בעבר. [וזה מבלי למנות את בתי הכלא אל מחוץ לארה"ב כמו הכלא של גואנטאנמו ושל אבו-גרייב].

 

·        גורם חשוב – מחסור תרופות.

בואו ונשיב לשאלה השלישית. כמה אנשים מתו במחנות העבודה? היו שינויים משנה לשנה, המספרים נעים מ-5.2% ב-1934 עד 0.3% ב-1953. מיקרי מוות במחנות עבודה נבעו בגלל מחסור כללי במשאבים בתוך החברה, במיוחד בתרופות הנחוצות להכנעת המגיפות. בעיה זו לא נעצרה בתחומי המחנות, אלא הייתה נוכחת בכל החברה כולה, וכן גם ברוב ארצות העולם. ברגע שהאנטיביוטיקה התגלתה ונכנסה לשימוש, אחרי מלחמת העולם השניה, המצב השתנה מיסודו. למעשה, השנים הגרועות ביותר היו אלה של המלחמה כאשר הנאצים האכזריים כפו המון תנאים מענים על חייהם של כל האזרחים הסובייטיים. במשך 4 שנים האלה אבדו יותר מחצי מיליון חיי אדם במחנות העבודה, קצת יותר מחצי מכל מקרי המוות שבכל תקופת ה-20 שנים הנידונות. בהקשר זה חשוב לזכור כי באותה התקופה, מהפלישה הגרמנית ועד להכנעת המכונה המלחמתית של הנאצים, 25 מיליון בני-אדם מתו מחוץ למחנות, בין התושבים החופשיים. בשנת 1950, כאשר התנאים באיחוד הסובייטי שופרו והאנטיביוטיקה נמצאה בהישג יד, מספר בני-אדם שמתו במעצר ירד ל-0.3%.

 

·        100,000 נידונים  למוות

בואו עכשיו ונפנה לשאלה הרביעית. כמה נידונים למוות היו במהלך הטיהורים בשנים 1937-1938? אנחנו כבר ראינו את המספר של קונקווסט –  12 מיליון אסירים פוליטיים, שהבולשביקים רצחו לכאורה במחנות בין השנים 1930-1953, בניהם מליון איש שנרצחו בין השנים 38-1937. המספרים של סולג'ניצין, לגבי ההוצאות להורג במחנות, עומדים על עשרות מיליונים, מתוכם לדבריו נרצחו 3 מילון איש בין השנים 38-1937. אפילו צוטטו מספרים עוד יותר גבוהים במהלך מלחמת התעמולות המלוכלכת נגד האיחוד הסובייטי. הרוסייה, אולגה שאטונובסקאייה, למשל, ציטטה את המספר של 7 מיליון מוצאים להורג בזמן הטיהורים של 1937-38.

 

גם אם אין בהם נתון כולל אחד לגבי ההוצאות להורג בין השנים 38-1937, המסמכים המתגלים מתוך הארכיונים הסובייטים, בכל אופן, מגלים לנו סיפור שונה. יש כאן צורך לציין כי המספר של אלה אשר הוצאו להורג נאסף מארכיבים שונים ושהחוקרים, על מנת להגיע קרוב ככול שניתן למספר המציאותי, נאלצו ללקט נתונים מארכיבים שונים, דבר אשר מסכן בספירה כפולה את התוצאה ובכך להוליד הערכה גבוהה מן המציאות. [במילים אחרות: אסוף מספרים מכמה ארכיונים שונים ע"י החוקרים מקיים החשש לחישוב כפול, ולמספרים הרבה יותר גבוהים משהיו במציאות. – א. א.].

 

על פי דימיטרי בולקוגונוב(Dimitri Volkogonov) , המנכ"ל שילצין מינה כאחראי בארכיונים הסובייטיים, מציין 30,514  אנשים שהוצאו להורג בפסק דין של בתי משפט צבאיים בין 1 באוקטובר 1936 לבין 30 בספטמבר 1938. מידע נוסף מגיע מה-KGB (שירותים ביון של הקרמלין): על פי מידע ששוחרר לעיתונות בפברואר 1990, 786,098 נידונו להוצאה להורג בגלל פשעים נגד המהפכה משך כל ה-23 השנים בין 1930 ל-1953. מאלה שנידונו להוצאה להורג, לפי ה-KGB, 681,692 נידונו בין השנים 1937 ו-1938. לא ניתן לבדוק את המספרים של ה-KGB, אבל חוסר הודאות לחלוקה זאת בולט לעין כך שחתיכת מידע אחרונה הזו היא פתוחה לספק. זה בהחלט מוזר שכל כך הרבה אנשים נידונו להוצאה להורג משך שנתיים בלבד. האם יתכן כי בזמנים שלנו KGB-למען-בעלי-הון יעניק לנו מידע הוגן על KGB-למען-פועלים? יש באמת מקום לחשוב האם ה-KGB החדש הפרו-קפיטליסטי נותן לנו מידע אמיתי על ה-KGB הישן הפרו-סוציאליסטי. בכל מקרה, נשאר לנו עדיין לבדוק את מידת הוודאות של הנתונים המונחים ביסוד המידע של ה-KGB כולל אלה אשר נאמר עליהם שנידונו להוצאה להורג משך כל ה-23 השנים. ודאי לנו ממקורות המידע מהן שאב הKGB את נתוניו כי ההוצאות להורג במהלך 23 השנה כוללים גם פושעים רגילים וגם קונטרה-רבולוציונרים, ולא רק קונטרה-רבולוציונרים בלבד כפי שרצה הKGB הפרו-קפיטליסטי להוכיח ב-1990. בנוסף לכך מעידים כל הנתונים, כי מספר ההוצאות להורג של פושעים רגילים ושל קונטרה-רבולוציונרים זהה במספרו.

 

המסקנה שאנו יכולים להסיק מכל החומרים הנגישים לנו, היא שמספר הנידונים למוות בשנים 38-1937 הוא בקרוב 100,000 ולא מספר מיליונים כפי שהתעמולה המערבית מציינת.

חיוני גם לקחת בחשבון שלא כל הנידונים להוצאה להורג באיחוד הסובייטי הוצאו בפועל להורג. חלק גדול של עונשי המוות הוחלפו לתקופות מעצר במחנות עבודה במסגרת הקלות בעונש. גם חשוב להבחין בין פושעים רגילים לנגד-מהפכניים. הרבה מאותם הנידונים להוצאה להורג ביצעו פשעים אלימים כמו רצח או אונס. לפני 60 שנה פשעים דומים היו בני-ענישה באמצעות הוצאה להורג במספר רב של מדינות.

 

השאלה החמישית: מה אורך זמן המאסר? אורך המאסר של הנידונים היה אחד הנושאים המזעזעים בתעמולה של המערב המכוונת כלפי האיחוד הסובייטי. התיאור הנפוץ היה שעונש מאסר באיחוד הסובייטי משמעותו שנים אין-ספור בכלא ללא הגבלה, מי שנכנס לכלא לעולם לא יוכל לצאת ממנו. זה לחלוטין שיקרי! למעשה מירב עונשי המאסר בתקופת סטלין, עמדו על לא יותר מ-5 שנות מאסר!

 

הנתונים סטטיסטיים שפורסמו ב-"סקירה היסטורית אמריקאית" מראים את העובדות הממשיות:

פושעים רגילים באיחוד הסובייטי ב-1936 קיבלו את העונשים הבאים:

82.4% -–  עד 5 שנות מאסר.

17.6% -–  בין 5 ל-10 שנות מאסר.

 

בכל האיחוד הסובייטי נידונו בשנת 1936 פושעים פוליטים  בבתי משפט אזרחיים ע"פ החלוקה הבאה: 

תקופה בכלא הגדולה ביותר האפשרית לפני 1937 הייתה של 10 שנים מקסימום.

ושוב, ב-1936 האסירים הפוליטיים שהורשעו בבית המשפט האזרחי של האיחוד הסובייטי קיבלו את העונשים הבאים:

44.2% -–  עד 5 שנים.

50.7% -–  בין 5 ל-10 שנים.

 

באשר לאלה שנידונו לתקופות במחנות עבודה של הגולג, היכן שהאסירים שירתו את התקופות הענישה הארוכות ביותר, נתוני 1940 מראים שאלה ששירתו עד 5 שנים היו 56.8% ואלה ששירתו בין 5 ל-10 שנים היו 42.2.רק 1% נענש לתקופות מעבר ל-10 שנים.

 

לשנת 1939 יש לנו את הסטטיסטיקות המוצגות ע"י בית המשפט הסובייטי. חלוקת תקופות כליאה היא כדלקמן: עד 5 שנים – 95.9%; מ-5 עד 10 שנים – 4%; יותר מ-10 שנים – 0.1%.

 

כפי שאנחנו יכולים לראות, הכליא הנצחית המשוערת באיחוד הסובייטי מתגלה כמיתוס נוסף שהופץ במערב לשירות מטרות נגד הסוציאליזם.

 

·        השקרים על האיחוד הסובייטי.

דיון קצר על דוחות המחקר.

 

המחקר שנערך ע"י ההיסטוריונים הרוסים מראה מציאות לגמרי שונה מזו אשר נלמדת בבתי ספר ובאוניברסיטאות בעולם הקפיטליסטי על-פני 50 שנה האחרונות. משך 50 שנות מלחמה קרה, דורות שונים למדו על האיחוד הסובייטי רק שקרים, שהותירו התרשמות עמוקה בהמון בני-אנוש. הדבר מתאמת גם בדוחות שנערכו במחקרים הצרפתיים והאמריקאיים. בדוחות אלה משוחזרים רשימות, טבלאות ונתונים אשר סופרים את אלה שהורשעו ואת את אלה שמתו. החישובים האלה הם נושא לוויכוחים נמרצים. אבל מה שחשוב הוא להבחין כי הפשעים שבוצעו ע"י אלה שנעצרו לא מהווים נושא של התעניינות כל שהיא. התעמולה הפוליטית הקפיטליסטית [של בעלי ההון] יצגה תמיד את האסירים הסובייטיים כקורבנות תמימים והחוקרים אימצו ללא פקפוק את הייצוג הזה בתור הנחת יסוד במחקרים שלהם. בשעה שהחוקרים עוברים מהעמודים הסטטיסטיים לפרשנויות שלהם על ההתרחשויות, האידיאולוגיה הבורגנית [של בעלי ההון] שלהם יוצאת לאור בהבלטה, לפעמים ביחד עם תוצאות קודרות. אותם האסירים שנידונו תחת המערכת הענישה הסובייטית מקבלים את הטיפול שמתאים לקורבנות חפים מכל פשע למרות שהעובדות בעצמן מצביעות עליהם כגנבים, כרוצחים, כאנסים וכן הלאה. פושעים מהסוג זה לא היו לעולם זוכים ליחס המתאים לקורבנות חפים מפשע ע"י העיתונות במקרה שהפשעים שלהם בוצעו באירופה או באמריקה. אבל היות שהפשעים בוצעו באיחוד הסובייטי, הדבר מקבל מהות שונה אצלם. להגדיר רוצח, או איש שאנס יותר מפעם אחת, להגדיר אותו כקורבן תמים שייך למשחקים מלוכלכים בצורה מוגזמת. גילוי של מידה מסוימת של שכל ישר בהחלט נחוצה גם בזמן שמדברים על הצדק הסובייטי, בכל מקרה כאשר מתייחסים לפושעים שנידונו על פשעים אלימים, גם אם לא ניתן לעשות כן ביחס לטיבו של העונש, אז לפחות בהתאם לנידונים אשר ביצעו פשעים מן הסוג הזה.

 

·        הקולאקים והנגד-מהפכה.

בעניינם של הנגד-מהפכניים, גם כן נחוצה התייחסות לפשעים שבהם הואשמו. הרשו לנו לתת שתי דוגמאות על מנת להמחיש את חשיבותה של השאלה הזאת: הראשונה זה הקולאקים שנידונו בהתחלת שנות ה-30 והשנייה הקושרים ונגד- מהפכניים שהורשעו בשנים 1936-38.

כפי שמסתבר עד עכשיו מדוחות המחקר בטיפול עם הקולאקים, האיכרים העשירים, [בעלי שטחי חקלאות רחבים] היו 381 אלף משפחות, זאת אומרת, בערך 1.8 מיליון נפשות שנשלחו לגלות. מספר קטן של אותם בני האדם נידונו לתקופות שירות במחנות עבודה או במושבות. אך מה הצריך את העונשים הללו?

 

האיכרים העשירים הרוסים, הקולאקים, שעיבדו את האיכרים העניים במשך מאות של שנים תחת דיכוי ללא גבולות וניצול בלתי מרוסן. בין ה-120 מיליון איכרים ב-1927, ה-10 מיליון קולאקים חיו חיי מותרות בזמן ששאר 110 המיליון חיו חיי עוני. לפני המהפכה הם חיו חיי עוני מחפיר ביותר. השפע בחלקם של הקולאקים התבסס על תשלום גרועה כתגמול לעבודות של האיכרים העניים. כאשר האיכרים העניים התקבצו יחדיו במסגרת משקים חקלאיים משותפים, המקור העיקרי לעושרם של הקולאקים נעלם. אך הקולאקים לא ויתרו. הם ניסו להחזיר את תנאי הניצול באמצעות הרעבה. להקות של קולאקים חמושים תקפו את המשקים המשותפים, הרגו באיכרים העניים ועסקנים מפלגתיים, הציתו שרפות בשדות והרגו את הבהמות. בשימוש דרכים לגרימת הרעבה בקרב האיכרים העניים, הקולאקים  התאמצו להגון על הנצחת העוני ועל הנצחת עמדותיהם הכוחניות. המאורעות שבאו בעקבות כך התפתחו לא כפי שהרוצחים האלה ציפו. הפעם [הערת המחבר: האיכרים ניסו להתארגן במשקים משותפים כבר מאז סטאפאו טימופייביץ' ראצין (Stepan Timofeyevich Razin), גם מוכר בשם סטאנקא ראצין, במאה ה-17 (Stenka Razin) : בכל אנציקלופדיה אמור להיות פירוט], הפעם הזאת האיכרים העניים זכו לתמיכת המהפכה והוכיחו שהם חזקים מהקולאקים, שהובסו, הוחזקו במעצר ונשלחו לגלות או נידונו לתקופות במחנות עבודה.

 

בין 10 מיליון קולאקים, 1.8 מיליון הוגלו או נידונו למעצר. ייתכן שנעשו מעשים לא צודקים משך המאבק המעמדי המסיבי הזה שבו נטלו חלק המוני בני-אדם באזורים כפריים רחבים של האיחוד הסובייטי, מאבק שהקיף 120 מיליון בני-אדם. אך האם אנו יכולים להאשים את העניים ואת המדוכאים, במאבקם למען חיים ששווים לחיות אותם, במאבקם להבטיח עתיד ללא רעב לילדיהם שאינם יודעים קרוא וכתוב, בגלל שהם לא היו מספיק "תרבותיים" או בגלל שהוריהם הפגינו מספיק "סלחנות" בבתי משפט שלהם? האם משהו מסוגל להאשים בני-אדם שבמשך מאות שנים נמנע מהם כל נגיעה לקדמת הציביליזציה על כך שהם לא היו תרבותיים? ותאמרו לנו, מתי הקולאק המנצל היה מתורבת או מלא חמלה בטיפולו עם איכרים עניים משך השנים על גבי שנים של ניצול ללא סוף.

 

·        הטיהורים של 1937.

הדוגמה השנייה שלנו, דוגמת הנגד-מהפכניים שנידונו במשפטים של 1936-1938 כהמשך של הטיהורים במפלגה, בצבא ובמנגנוני הממשלה, יש לה שורשים בתנועה המהפכנית ברוסייה. מיליונים של בני-אדם נטלו חלק במאבקים המנצחים נגד הצאר ונגד הבורגנות הרוסית, והרבה מאותם המיליונים הצטרפו למפלגה הקומוניסטית הרוסית. בין כל המצטרפים, לדאבוננו, נכנסו למפלגה כאלה שנכנסו למפלגה מתוך מניעים אחרים מאשר לקחת חלק במאבקים למען מעמד הפועלים ולמען הסוציאליזם. אך מלחמת המעמדות הייתה כזו שלא נמצא לא פנאי ולא הזדמנות להעמיד במבחן את פעילי המפלגה החדשים. אפילו פעילי מפלגות אחרות שכינו את עצמן סוציאליסטיות ואשר נלחמו נגד המפלגה הבולשביקית צורפו למפלגה הקומוניסטית. כמה מהפעילים החדשים האלה קבלו תפקידים חשובים במסגרות של המפלגה הבולשביקית, של המדינה ושל הצבת בהתאם ליכולות האישיות שלהם להוביל את מאבקי המעמד. אלה היו זמנים קשים עבור המדינה הסובייטית הצעירה, ומחסור חמור בפעילים – או אפילו חוסר באנשים שיכלו לקרוא – אילץ את המפלגה לדרישות מעטות בהקשר לקישורים של פעילים וציוותי פעילים. בגלל בעיות אלו התפתח בהמשך ניגוד שחילק את המפלגה לשני מחנות – בצד אחד אלה שפעלו במטרה להמשיך במאבק לבניית החברה הסוציאליסטית, ובצד האחר את אלה שסברו כי התנאים עדיין לא הבשילו דיו בכדי לאפשר את בניית הסוציאליזם ועודדו את הכיוון הסוציאל-דמוקרטי [זרם פוליטי שמתנגד לשינויים חדים לטובת תיקונים או רפורמות]. מקור המגמה הזאת מונחת בטרוצקי, אשר הצטרף למפלגה ביולי 1917. בחלוף הזמן, טרוצקי הצליח להבטיח לעצמו את תמיכתם של כמה בולשביקים מפורסמים ביותר. אופוזיציה זו התאחדה נגד התוכנית הבולשביקית המקורית והציע אחד החלופות לתוכנית. כל ההצעות התמודדו לקראת ההצבעה של 27 בדצמבר 1927. לפי ההצבעה ההתמודדות נערכה במסגרת דיון מפלגתי עצום משך שנים רבות והתוצאה לא השאירה כל ספק שהוא. בין 725 אלף מצביעים, רק 6 אלף הצביעו בעד החלופה לתוכנית המקורית של הבולשביקים – זאת אומרת פחות מ-1% של פעילי המפלגה תמכו באופוזיציה המאוחדת.

 

 

בעקבות ההצבעה, וברגע שהאופוזיציה התחילה לפעול למען מדניות המנוגדת לזו של המפלגה, הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית החליט לגרש את המנהיגים הראשיים של האופוזיציה המאוחדת. האישיות המרכזית של האופוזיציה, טרוצקי, גורש מהאיחוד הסובייטי. אך הסיפור של האופוזיציה הזו לא הסתיים כאן. צינוביאב, קאמאנב וצבדוקינה (Zinoviev - Kamenev – Zvdokine) הודו לאחר מכן על טעויותיהם באמצאות ביקורת עצמית, גם כך עשו מנהיגים טרוצקיסטים שונים, כמו פייאטקוב, ראדק, פראובראצהינסקי וסמירנוף (Pyatakov - Radek - Preobrazhinsky Smirnov -). כל אחד מהם שוב התקבל כפעיל בתוך המפלגה ושוב תיפקד במשרה המפלגתית והמדינית שלו. משך הזן התברר שהביקורת עצמית של האופוזיציה לא נעשתה בכנות, היות שמנהיגי האופוזיציה התאחדו נגד המהפכה בכל פעם י שהמאבק המעמדי התחדד באיחוד הסובייט. רוב אישי האופוזיציה גורשו והתקבלו בחזרה פעמים אחדות לפני שהמצב התבהר סופית בשנים 1937-38.

 

 

·        חבלה תעשייתית.

רציחתו של קירוב (KIROV), יושב-ראש המפלגה בלנינגרד ואחד האישים החשובים ביותר של הוועד המרכזי, ב-1934 הצית את החקירה שהובילה לבסוף לגילוי התארגנות מחתרתית בהכנת קשירת קשר במטרה להשתלט על ההנהגה של המפלגה ושל הממשלה באמצעים אלימים. תבוסתם של הקושרים במאבק הפוליטי של 1927 שכנע אותם להישען על תקוות ניצחון תוך אלימות מאורגנת נגד המדינה. חבלה תעשייתית, טרוריזם ושוחד היוו את כלי הנשק שלהם הראשונים במעלה. טרוצקי, ההשראה העיקרית בשביל האופוזיציה, כיוון את פעילותם מבחוץ. חבלות תעשייתיות גרמו למדינה הסובייטית אבדות נוראיות, בעלויות עצומים, למשל, מכונות בעלות ערך רב ניזוקו  מעבר לכל תיקון אפשרי, והייצור במכרות ובבתי חרושת סבל בנפילות ענקיות.

 

אחד האנשים שבשנת 1934 תיאר את הבעיה היה המהנדס האמריקאי ג'ון ליטלפייג' (John Littlepage), אחד המומחים הזרים שעבדו באיחוד הסובייטי לפי חוזה. ליטלפייג' עבד משך 10 שנים – 1927-37 – במכרות הסובייטיות ותהליכי הייצור שבהן, בעיקר במכרות הזהב. בספר שלו (בחיפוס אחרי הזהב הסובייטי), הוא כתב: " אף פעם לא התעניינתי בשנינות של תמרונים פוליטיים ברוסייה כל עוד יכולתי להימנע מהם; אבל היה עלי ללמוד את ההתרחשויות בתעשייה הסובייטית בשביל לקדם את העבודה שלי. ואני משוכנע בצורה איתנה שלסטלין ולשותפים שלו בעשייה לקח הרבה זמן בכדי לגלות כי מהפכנים קומוניסטיים לא-מרוצה היו לאוייבים הגרועים ביותר ".

 

ליטלפייג' גם כתב שהניסיון האישי שלו אישר את גילוי הדעת הרשמית על התוצאות שנבעו מקשירת קשר כביר מנוהל מחוץ לברה"מ אשר השתמש בחבלות נרחבות בתעשייה כחלק מתכנון הקושרים לדחוף את השלטון לנפילה. ב-1931, בזמן שהוא עבד במכרות נחושת וארד באוראלים ובקאזאחסטן, ליטלפייג' כבר הרגיש חובה לתת את דעתו על כל זה. המכרות היוו הלק ממערכה תעשייתית לייצור נחושת וארד תחת הניהול המקיף של פיאטקוב (PYATAKOV), סגן קומיסר העם לתעשייה הכבדה. המכרות נמצאו במצב קטסטרופלי באשר לתפוקה שלהן ובקשר לבריאות העובדים שעבדו בהן. ליטלפייג' הגיע למסקנה שזיהתה תוצאות של חבלה מאורגנת ומכוונת מגבוהה, מעל ציוותי ניהול האחראית על התשלובת התעשייתית לייצור נחושת וארד.

 

הספר של ליטלפייג' מצביע גם על מקורות מימון שבאמצעותן האופוזיציה הטוצקיסטית הצליחה לשלם את הוצאותיה של הפעילות הנגד-מהפכנית הזו. הרבה חברי מחתרת של האופוזיציה השתמשו בתפקידם החשוב בכדי לאשר את קנייתם של מכונות ממפעלים מסוימים של מדינות זרות. מכונות אלו, שקנייתם אושרה, היו באיכות הרבה יותר נמוכה מהמכונות שהממשלה הסובייטית שילמה עבור קנייתם. הגורמים שמכרו את המכונות הפרישו לארגון של טרוצקי את העודף הכספי של העסקות האלה, כתוצאה מכך טרוצקי והשותפים שלו בקשירת קשר באיחוד הסובייטי המשיכו להזמין את המוצרים מאותם היצרנים.

 

·        גניבה ושוחד.

ליטלפייג' הבחין בהליך זה בזמן ששהה בברלין ב-1931 בשביל לקנות מעליות תעשייתיות למכרות. ליטלפייג' התלווה למשלחת הסובייטית, שבראשה עמד פיאטקוב, בתור מומחה לבדיקת איכותם של המעליות ולמתן אישורי קנייה. ליטלפייג' גילה תרמית סביב מעליות באיכות נמוכה, חסרות תועלת לשימוש תכליתי במכרות הסובייטיות. אך כאשר הוא הביא לידיעתם של פיאטקוב ושל חברי משלחת אחרים את העבודה הזאת, ליטלפייג' נתקל מול תגובתם הצוננת וניסיון לדלג על העובדות עצמן: הם התעקשו לשכנעו שעליו לאשר את עסקת המעליות. ליטלפייג' סירב לאשר את העסקה. בזמן הזה, הוא חשב שתגובתם של חברי המשלחת הייתה כרוכה בשחיתות אישית ושהם קיבלו שוחד מיצרני המעליות. אולם אחרי שפיאטקוב, במשפט ב-1937, הודה בשותפות לאופוזיציה הטרוצקיסטית, ליטלפייג' הגיע למסקנה כי משהוא חווה בברלין היה הרבה יותר מאשר שחיתות במישור אישי. כספי התרמית נועדו לממן את פעילויותיה של המחתרת באיחוד הסובייטי, פעילויות שכללו חבלנות, טרוריזם, שוחד ותעמולה.

 

צינובייב, קאמנב, פיאטקוב, ראדק, טומסקי, בוחרין (Zinoviev - Kamenev- Pyatakov – Radek – Tomsky –  Bukharin) ואחרים, שעיתונות בעלי ההון כל כך אוהבים, השתמשו בעמדות מפתח שהופקדו בידיהם ע"י העמים הסובייטיים והמפלגה במטרה לשדוד כספי המדינה למען תכלית חבלנית במלחמתם נגד החברה הסוציאליסטית של האיחוד הסובייטי.

 

 

·        תוכניות להפיכה.

שוד, חבלה ושוחד הם בעצמם פשעים חמורים, אבל פעילויות האופוזיציה הרחיקו לכלת מעבר לכך ומידה רבה. קשירת קשר נגד-מהפכנית מוכנה היטב שאפה ליעדים מוגדרים בבירור. היעדים של האופוזיציה שאפו להפיכה אשר בה תחוסל כל המנהיגות הסובייטית, ברציחת החברים החשובים ביותר, תחילה של הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית. במישור הצבאי, ביצוע ההפיכה אמורה הייתה להיות מובלת ע"י קבוצה של גנרלים תחת הנהגתו של המצביא טוכאשבסקי (Tukhachevsky).

 

לפי יצחק דויטצ'ר ( Isaac Deutscher), טרוצקיסט בעצמו, שכתב הרבה ספרים נגד סטלין ונגד האיחוד הסובייטי, ההפיכה תוכננה להתחיל בפעולה צבאית התוקפת את הקרמלין והחילות הראשיים שבערים הגדולות, לדוגמת מוסקבה ולנינגרד. קשירת הקשר הייתה, על פי דויטצ'ר, מובלת ביוזמת טוכאשבסקי ביחד עם גאמרניק                (Gamarnik), ראש החיל בצבא הפוליטי (commissariat), ביחד עם הגנרל יקיר         (Yakir), המפקד של לנינגרד, גם עם הגנרל אובורביץ' (Uborevich), המפקד של האקדמיה הצבאית של מוסקבה, וגם עם הגנרל פרימקוב (Primakov), מפקד בחיל הפרשים.

 

המצביא טוכאשבסקי היה קצין של צבא הצאר לשעבר. אחרי המהפכה, הוא עבר לשירות הצבא האדום. ב-1930, קרוב ל-10% של הקצינים (4500 לערך), ששירתו בעבר במסגרות צבאיות של הצאר, עברו, לאחר המהפכה, לצבא האדום ושרתו במסגרותיו. הרבה מבניהם  נטשו את השקפותיהם הבורגניות והמתינו להזדמנות רק בשביל להיאבק למענן. הזדמנות זו התממשה כאשר האופוזיציה הכינה את הביצועה של ההפיכה.

 

הבולשביקים היו חזקים, אבל קושרי הקשר, גם בצבא וגם באזרחות, עזרו כוח בגיוס חברים חזקים. לפי מה שאמר בוחרין בהודעה שלו מול ציבור רחב במשפטו בשנת  1938, בין האופוזיציה הטרוצקיסטית וגרמניה הנאצית הוסג הסכם אשר העביר לגרמניה הנאצית בעלות על שטחים נרחבים של האיחוד הסובייטי, כולל אוקראינה, לאחר ההצלחה הצפויה של ההפיכה הנגד-מהפכנית במדינה הסובייטית. ויתור על השטחים האלה היווה את המחיר שגרמניה הנאצית דרשה בשביל להעניק את הבטחת תמיכתה לאנטי-מהפכניים. בוחרין קיבל את המידע על ההסכם מצידו של ראדק, אשר קיבל את הפקודות ואת ההנחיות הקשורות להסכם מטרוצקי עצמו. כל הקושרים האלה שנבחרו לתפקידים בעלי אחריות הגבוהה ביותר על מנת להנהיג את העמים, לנהל את החברה הסוציאליסטית ולהגן עליה, במציאות, למעשה פעלו במטרה לחסל את הסוציאליזם. מעל הכל נחוץ לזכור שכל זה התרחש בשנות ה-30 בתקופה בה הסכנה הנאצית גדלה ללא הפוגה ותוך כך שצבאות הנאצים העלו את אירופה באש והכינו את פלישתם באיחוד הסובייטי.

 

הקושרים נידונו להוצאה להורג כבוגדים אחרי משפטים פתוחים לכול הציבור, כולל העיתונות העולמית. מי שנמצא אשם בחבלות, טרוריזם, שוחד, ניסיון לרצח ושהיה מוכן למסור חלק מן הארץ לנאצים לא יכל לצפות לעונש אחר. להגדיר אותם קורבנות חפים מפשע זה לגמרי מוטעה.

 

·        עוד הרבה שקרים נוספים.

מאוד מעניין להבחין איך התעמולה המערבית, דרך רוברט קונקווסט, פיזרה את השקרים שלה על הטיהורים בצבא האדום. בספר שלו " הטרור הגדול ", קונקווסט ציין כי ב-1937 היו 70 אלף קצינים וקומיסרים (שליחים בחירים של המשטרה הפוליטית) פוליטיים בצבא האדום ואמר ש-50% מהם (זאת אומרת, 15 אלף קצינים ו-20 אלף קומיסרים) נעצרו ע"י המשטרה הפוליטית ששלחו אותם להוצאה להורג או למעצר עולם במחנות עבודה. בהצהרה זו של קונקווסט, כמו בכל הספר שלו, אין אף מילה אחת של אמת. ההיסטוריון רוג'ר ריז (Roger Reese), בעבודתו " הצבא האדום והטיהורים הגדולים ", מגיש את העובדות אשר ממחישות את משמעות הממשית של הטיהורים בצבא בשנים 1937 ו-1938. מספר המנהיגים בצבא האדום וחיל האוויר, כלומר קומיסרים פוליטיים וקצינים, היה יותר מ-144 אלף ב-1937, בעלייה עד ליותר מ-282 אלף ב-1939. משך הטיהורים של 1937-38, 34,300 קצינים וקומיסרים פוליטיים פוטרו מתפקידיהם בגלל סיבות פוליטיות. במאי 1940, בכל אופן, כבר 11,596 זכו לטיהור שמם וחזרו לתפקידם. פרוש הדבר הוא שמשך הטיהורים של 1937-38, 22,705 קצינים וקומיסרים פוליטיים שוחררו (קרוב ל-13 אלף קציני צבא, 4,700 קציני חיל האוויר ו-5 אלף קומיסרים פוליטיים)מתפקידם, שמסתכמים ב-7.7% של כל הקצינים והקומיסרים – לא 50% לפי טענותיו של קונקווסט. מכל אלה ששוחררו מתפקידם, רק פחות מ-8% נידונו כבוגדים, ועדיין רוב הגדול אשר ביניהם, כפי שמתברר מתוך חומר היסטורי זמין, פשוט חזר לחיים אזרחיים.

 

 ושאלה אחת אחרונה. האם המשפטים של 1937-38 היו הוגנים ביחסם לנידונים? הבה נבדוק, למשל, את משפטו של בוחרין, הנושא את המשרה הרמה ביותר מבין אלה שעבדו למען האופוזיציה. על פי השגריר האמריקאי במוסקבה בזמנו, עורך דין מוכר בשם יוסף דייביס (Joseph Davies, בשביל עדות שלא יכולה להתפרש כאוהדת את הקו שלנו), שהיה נוכח משך כל תהליכי המשפט, בוחרין הורשה לדבר בחופשיות במשך כל המשפט ועניינו הוצג ללא מכשול מכל סוג שהוא. יוסף דייביס כתב לוושינגטון שבמהלכי המשפט הוכח כי הנידונים היו אשמים בכל הפשעים בהם הורשעו ושחוות דעתם הכללית בין הדיפלומטים שנכחו במשפט הייתה כי הוכחה קיומה של קשירת קשר חמורה בצורה מאוד רצינית.

 

·        בואו ונלמד מההיסטוריה.

הויכוח על מערכת הענישה הסובייטית בעידן סטלין, סביבה נכתבו אלפי מעמרים וספרים כוזבים, ומאות סרטים שנערכו בכדי להעביר התרשמויות, שקריות במהותן, מנחים אותנו לשיעור חשוב. העובדות מראות לנו עדיין ושוב שהסיפורים על הסוציאליזם אשר מקבלים פרסום על גבי העיתונות הבורגנית הם מזויפים ושקרים ברובם. האגף הפוליטי הימני יכול, באמצעות העיתונות, הרדיו והטלביזיה הנשלטים על ידי בעלי ההון, לגרום בלבול, לסלף את המציאות ולהביא לידי כך שהרבה מאוד בני-אדם יאמינו שהשקרים הם אמת. דבר נכון במיוחד כאשר מגיעים לשאלות היסטוריות. כל סיפור חדש המופץ ע"י הימין צריך להיתפס כשקרי עד שלא יוכח ההפך. גישה זהירה הזו היא הכרחית. עובדה היא שלמרות הידיעה על הדוחות של המחקר הרוסי, הימין ממשיך לשחזר את השקרים שנלמדו ב-50 שנים האחרונות, למרות שעתה נחשפו לחלוטין. הימין ממשיך את רצף המורשת ההיסטורית שלו:  שקר שחוזר ונשנה מחדש שוב ושוב סופו להתקבל כאמת. לאחר פרסום דוחות המחקר הרוסיים במערב, החלה הוצאה לאור של ספרים בארצות רבות מתוך שאיפה אחת ויחידה: התברגות מחודשת של השקרים הישנים לתשומת הלב הציבורית כאמיתות חדשות באמתלה של ערעור במחקר הרוסי. אלה הם ספרים עם  מראה מושך, גדושים שקרים על קומוניזם וסוציאליזם מהכריכה הקדמית ועד לכריכה האחורית.

 

השקרים של בעלי ההון חוזרים ונשנים במטרה לסייע לקידום מלחמה ימנית נגד הקומוניסטים של היום! השקרים חוזרים ונשנים על מנת להרחיק את החלופה לחברה הנשלטת ע"י בעלי ההון מהישג ידם של הפועלים כך שהם לא ימצאו כל אלטרנטיבה לקפיטליזם והליברליזם המתעדכן למען שעיבודם ושעיבוד עמים שלמים. השקרים הם חלק ממלחמה מלוכלכת נגד העתיד, כלומר נגד הקומוניסטים שבידיהם בלבד להציע את חלופת העתידית –השיטה החברתית-כלכלית סוציאליסטית לתועלתם של המוני העמלים. זוהי הסיבה ההגיונית להופעה של כמות כל כך גדולה של ספרים חדשים המכילים שקרים ישנים.

 

כל זה מטיל אחראיות כבדה על שכמינו. זה מציב בפנינו, בעלי התודעה המעמדית, דרישות גדולות מאוד. אנחנו חייבים לטול את האחראיות ולפעול על מנת להפוך את העיתונים הקומוניסטיים לעיתונים השייכים באמת למעמד הפועלים במלחמתם נגד השקרים של הבורגנות! במלחמת מעמדות של היום, זוהי ללא ספק מסימה חשובה לשירות מעמד הפועלים, אשר בעתיד הקרוב ימשיך ויתפתח עם כוחות מחודשים.

 

 

 

Mario Sousa 15 June 1998 mario.sousa@telia.com